עברה שנה ואני שוב באותה  נקודה, נלחמת במחלה שעדיין אין לה מרפא.

עברה שנה ואני עדיין מפחדת מרופאים, בתי חולים ובשורות רעות.

עברה שנה, ואני עדיין, לא יכולה להפסיק להוציא עשן מהפה שלי. הוא כנראה הדבר היחיד שעוזר לי. (ועכשיו שיש לי קבוצה להישען עלייה אז בכלל).

עברה שנה. פאקינג שנה. ואני כל כך פוחדת להמשיך.

עברה שנה, והאישה שהכרתי התחלפה באחרת.

פוחדת שתעבור עוד שנה והאישה השניה תשתנה גם היא.

עברה שנה מאז שישבתי איתו בים והכרתי אותו באמת. עברה שנה מאז שברחתי איתו באיזה יום חמים לים בלי שאף אחד באמת ידע.

הזמן ממשיך לנוע לו רק קדימה. רק קדימה. בזמן שאני מתעסקת בעבר ועתיד, כשהחשוב ביותר עומד לי מול העיניים תחת כותרת של 'הווה'.

ואיך אני יודעת שאני לעולם לא ישתנה. עכשיו, כשיש לי כלכך הרבה אנשים מדהימים לידי שלא עוזבים אותי לשניה. זה כלכך טוב, כלכך נותן ביטחון. כל אחד מהם הוא נשמה טובה שמחזיק על עצמו עולם שלם.

כבר מתה לעוד חודשיים מפה, לטוס קדימה ביחד איתם ולשכוח לכמה ימים את המקום הקטן, המחלות הגדולות, השקרים הצורמים והכאב הענק. הכאב הענקי.

אתמול אמרתי לעצמי שאני צריכה להתחיל לחפש קצת יותר,

אני צריכה את זה.