נראה לי שזה מיותר להגיד עד כמה בסופו של דבר דברים חוזרים על עצמם ואיך אנחנו פשוט מטומטמים שנשארים עם אותו מטען ואותן הרגשות רק האנשים הם אלה שמתחלפים

איך אנחנו תמיד מביטים אחורה ומתגעגעים ואיך אדם אחד קטן יכול לגרום למסלול שלם לחזור אחורה

איך תמיד הזהרתי אנשים מסביבי ואף פעם לא ידעתי לקיים שום דבר על עצמי

איך המלאך הקטן שלי נפגע, שוב, קיבל סטירה. ולא, הפעם אין מה שיחזור בחזרה

זה דברים שנלקחים בצורה כואבת ושורטת ואח"כ נשארות השריטות והפציעות הקשות שכל מבט קטן מחזיר את כל הסיפורים פנימה, אל תוך הלב.

שירים כבר הפסקתי לכתוב וסיפורים רק למגירה, עכשיו זה רק החיים האמיתיים. רק ורק.

איך זה שילדה בגיל 18 צריכה פתאום להתנתק מהחיים, מהחברים ולהתחיל לחיות לבד? כן. לבד.

להתמודד זה קשה מידי ולדבר על זה כבר אי אפשר אבל אלפי תוכניות שהלכו לפח בשביל מסגרת חדשה, אלפי חלומות שרצינו ביחד שכנראה כבר לא ממש יתממשו.

אכזבה זה עכשיו כל כך באופנה ככה שאין מצב שזה לא משהו שקשור לזה. הקטע הוא שחייבים להחליט להמשיך קדימה או לעצור ולהביט אחורה. תמיד הייתי מאלה שנעצרים לבד, מסתכלים לאחור, שולחים הודעה לאהוב נשכח אבל פתאום ביום בהיר כשיש לי דקירות חזקות בחזה אני מתחילה להבין שעכשיו הכל חוזר בחזרה. זאת אומרת, עכשיו אני מתחילה להסתכל קדימה ואני מרגישה את הפחד מבצבץ לו.

כל הסיסמאות וכל הדיבורים עפים באוויר וכבר אין מי שיעמוד מאחוריהם.

תגידו שאני גיבורה שמתחילה את המסלול מחדש, או פחדנית מפגרת שמבטיחה לעצמה ואף פעם לא מקיימת. ככה או ככה אני מרגישה טוב, אני מרגישה מצויין. פתאום שיש יותר אפשרויות שאפשר לבחור בהן, פתאום יותר אוויר לנשום. פתאום דברים שנראים שונים, יותר מידי שונים.

[31.5.07]

לא יודעת אם כדאי לעשות את זה תמיד, אבל אחרי שכל המחשבות עברו לדף בתוך המחשב

פתאום, הכל השתנה. וכשאני אומרת הכל אז זה הכל.

אני בטוחה שנחזיק מעמד. עכשיו אני בטוחה יותר מאי פעם.