זה תמיד מתחיל מהדברים הקטנים, הדברים האלה שאף אחד לא באמת מתייחס אליהם. זה כמו ניצוץ שכזה שפתאום מתפשט בלי שבכלל חשבתי איך אני הולכת להתמודד איתו כי כבר ממזמן שכחתי איך מכבים שרפות. ואז זה פוגע כמעט בכל חלק בגוף ואין אפשרות לזוז או לנשום.

סוג של שיתוק. שיתוק פנימי.

ולמרות הכל,בחוץ הכל ממשיך כרגיל. העולם מסיים עוד סיבוב השמש שקעה והירח עלה למעלה למשמרת עם הכוכבים, הגלים מתחזקים מיום ליום והרוח ממשיכה להסיע אותנו הלאה.

כבר הספקתי להסתכל כמה פעמים אל השמיים השחורים בלילה וחיכיתי שאולי איזה כוכב יפול ואני יבקש משאלה קטנטנה,אולי שתהיה איתי הלילה. אבל זה לא ממש קרה.

וככה זה מתחיל, מהדברים הקטנים. הדברים האלה שאף אחד לא יודע עליהם או חושב עליהם.

ככה ביני לבין עצמי. ביני לבין כל המערכת הענקית הזאת.

וזה חוזר חלילה כל יום, כל שעה, כל דקה וכל שניה. רק שהמשאלות מתחלפות מפעם לפעם ואני נהיית מקורית עם הזמן, אני מנסה לחשוב מה היה קורה אם שנינו היינו יושבים מתחת לשטיח של כוכבים ומחכים שאחד מהם יפול, מעניין מה אתה היית מבקש.

בנתיים בחוץ כבר הסתיו הגיע, ואנשים מתחילים לחפש אהבה. והאמת? זו התקופה הכי יפה בשנה. כשהעלים מתחלפים באחרים והכל עובר תהליך של שינוי פתאומי.

ככה זה אצלי, השלכת הגיעה. השינוי מתחיל לבצבץ לו שם, כמו ניצוץ. ואני לא יודעת לכבות שרפות, אפילו לא את הקטנות. זה השינוי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן, הוא מחלחל לו אי שם בין המוח ללב.

לפעמים אני רוצה לעקור אותו משם כי שינויים מפחידים אותי, תמיד אחריהם מגיעים הימים הרעים. אבל לפעמים אני חושבת לעצמי שאולי הגיע הזמן להשתנות, אולי הגיע הזמן להפוך את הימים הרעים לטובים, לקחת בלי לשאול, סתם ככה לרצות בלי הסברים. פשוט לחיות. כן, לחיות.

אומנם אחרי השלכת מגיע החורף, ואיתו באים הגשמים של אחר כך, הגשמים של העצב ששוטף את כל העולם, אבל את החורף שלי אני אייבש באלפי מבטים ושירים, באלפי מילים ומנגינות.

ובפעם הבאה, כשאני אשב מתחת לשמיים, לבד, והכוכבים יהיו למעלה ואני ארצה שכוכב יפול אני לא אבקש אותך פה,

כי אני אלמד להתמודד. אני אדע שצריך לפעמים להשלים עם דברים שלא כל כך רוצים בהם כי זה פשוט חלק מהשינוי.

באותו רגע הרגשתי כאילו זו הייתה סצנה גרועה שנקרעה מסרט הרבה יותר גרוע.

רגע לפני עשיתי מעשה טוב שאותו ואת המניעים שלו אני לא אשכח אף פעם,מעשה קטן שגרם לאיש (יותר נכון אישה) להעלות חיוך ולהגיד לי תודה. אחד מאותם רגעים שגורמים לי אושר ברגע, גורמים לי להרגיש שלמה ולחיות רק בשביל מעשים מהסוג הזה.

אחרי הדבר הנפלא הזה שמילא לי את הלב בפרפרים סגולים ומלאי תקווה – כאן מגיעה הסצנה הגרועה – חלפתי ברחוב כאשר הוא חתך אותי מבלי לשים לב. י' הו י'.

לא ראיתי אותו מאז הפעם האחרונה שישבנו על הספסל המגעיל והמוזנח בגינה מוזנחת הרבה יותר בין שיחי השושנים היפייפים. ואני, לא יודעת לקראת מה אני הולכת. את האמת, לא לקחתי ולו דבר אחד קטן מהימים בהם נתת לי אפשרות להיות חלק מ . . . (אך לא ממך בסופו של דבר).

כשראיתי שכמעט דרכנו נפגשות ביום חורפי שכזה, עם שמיים שמאיימים לגשם, באמצע המדרכה בצידי הכביש הסואן בעיר, ראיתי את שנינו אחרים – גורמים להכל להראות אחרת. אף אחד מאיתנו לא יודע על השני (חוץ ממני כנראה) הלב צנח באותם רגעים והתחבא.

פלאשבקים שהגיעו מכל עבר מילאו את האוויר עד שהיה קשה לנשום. נזכרתי בערב המעורפל שהצלחתי איכשהו לדוג אותך מבין כל כך הרבה אנשים, כמו שזה היה כל כך מהיר, כך גם 'הקשר' מיהר להסתיים.

לא יודעת איך ולמה, אבל החיוך נשאר ולא היה מוכן לעזוב באותן שניות – בהנחה שזה פשוט מה שהיה צריך לקרות. או בדוגמא שלנו, קרה.

אין לי חרטות, ואין לי תקוות. אני משלימה עם הכל.

ואני בתוכי אמרתי "הוא נפל מהשמיים, רק כדי שאני אוכל לזכור".

עברו שנתיים וחצי מאז הפעם האחרונה מאז שמעתי את הקול שלה בא לכיווני. ומאז, הכל נעצר. ואיכשהו המשכנו כל אחת בדרך שלה. מנסות להשתדל להראות הכי טוב שאפשר.

תמיד כשעברתי מולה במסדרון בית הספר הייתי מוצאת את עצמי מורידה את הראש שלי למטה, רק לא לראות את העיניים שלה. רק לא להתגעגע. רק לא.

והימים עברו, והשנים חלפו. ומשהו בתוכי גדל, פרח, השתנה.

הבנתי דברים שאז נראו כל כך מוזרים, לא ברורים.

זה היה סתם בוקר שהגעתי להחלטה של "זהו, אני בוגרת. אם זה תלוי בי אנחנו נשלים בזה הרגע".

לקח לי אולי חודש למצוא את הדרך הטובה ביותר לגשת אלייה ולדבר איתה. לא רציתי ליפול עלייה מהשמיים.

דיבורים עפו באוויר, תקוות, פחד, כאב, ציפייה.

אבל בסופו של דבר, אני יכולה להגיד בלב שלם שהצלחתי.

לקחתי את עצמי בידיים "מה שיקרה יקרה, אני ניסיתי".

התקשרתי אלייה, ופשוט דיברנו. לא עצרנו לדקה.

ומאז, הכל נהדר.

מאז, החזרתי אותה אליי בחזרה. בזכותי. בזכות עצמי.

בימים הבודדים האלו בהם מצאתי את עצמי הרבה מחוץ למחשב היה לי ממש טוב.

אומנם יש לחץ מהלימודים, אבל לא. זה לא ישפיע עליי.

ביום שישי פגשתי את שרי אחרי שלא נפגשנו אולי חודש, והיה לי הכי כיף בעולם.

וזהו סה"כ,

אני בטוחה ששכחתי לכתוב עוד כל כך הרבה דברים שהיו לי בראש,

אבל עד הפעם הבאה.

יום טוב.

התחלתי ללמוד פסיכולוגיה לא מזמן, והנושא העיקרי שאנחנו מדברים עליו הוא "לחץ". כל מיני תגובות ללחצים, התמודדות וכל מה שזה כלול בתוכו.

היום המורה הזכירה דוגמא מסויימת שאם אני באמת מסתכלת אחורה אני יכולה להגיד שהייתה חלק דיי משמעותי בחיים שלי.

לחץ מחוסר מעש. לחץ מחוסר יציאה מהבית,לחץ מהעבודה שברגעים מסוימיים הגדרתי את עצמי כ - כלום.

כשחשבתי על זה, אז בתחילת החופש הייתי צריכה לעכל את העובדה ש"וואלה עוד שנה עברה" וזה תקע אותי באיזשהו מקום. גרם לי להשתקע מול המסך הזה, ולחפש לכל מיני דברים פירושים מוזרים.

היום יצא לי לפשפש כאן בכמה דפים, וזה מה שמצאתי.

את הלחץ הזה שהיום אני כל כך בורחת ממנו.

"אני רוצה שכל חיי יהיו צוננים,מרגשים,נעימים.שגם אני יהנה מאותם רגעים בלתי נשכחים. אך הם מאחרים להגיע.

אני מוצאת הנאה מרובה לשבת בתוך חדר חנוק,עם מלא בלאגן בצדדים. נעליים בכל מקום, ארון פתוחכאשר נוזלים ממנו כל מיני בגדים,חזיות ותחתונים. כל הספרים מפוזרים על הרצפה בצורה קצת לא ברורה. אבל העיקר הוא - השולחן הקטנטן שעליו מונחת המערכת האהובה, והצללים שבוקעים ממנה ללא הפסקה. מזה אני נהנת. מהרוגע שעוטף אותי בתוך בלאגן שלם. הבלאגן הזה שעוטף אותי ואת החיים שלי, אותו בלאגן שכבר שנים אני מנסה לצאת ממנו אך ללא הצלחה."

כשחושבים על זה,

משהו השתנה מאז. אולי עזרתי לעצמי. אולי מצאתי דרכים מסוימות.

אולי התבגרתי במעט זמן הזה שעבר?