איך אני אמורה להצליח לעבור את זה?
שמישהו יענה לי, איך.
אני מדמיינת אותך שוכבת שם, קפואה לא זזה. ואת אפילו לא יודעת כלום.
לעזאזל, זה לא צריך להיות ככה. כל כך לא.
בטח הסדינים הדקים והחלקים מכסים אותך, כדי שלא יהיה קר. (בזמן האחרון יותר מידי קר לך)
וכולם מחכים מחוץ לדלת אולי הרופא יחליט דווקא עכשיו לצאת ולהגיד לנו משהו טוב.
ואני, תקועה כאן בחדר, עמוסה בדפים שאיכשהו אני צריכה להכניס לראש שלי אבל אני יכולה לשכוח מזה, כי כרגע הכל עוצר.
אני מנסה להעביר לך את הכוחות ששמרתי בחודשים האחרונים, כוחות שאת לימדת אותי לשמור. הכל ממשיך כרגיל, כולם צועדים קדימה בזמן שאת עוצרת שם, כי עייפת מלהמשיך.
סבתא,
בין דמעה לדמעה אני נזכרת כמה אני רוצה שהזמן יחזור חצי שנה אחורה כשהכל היה עוד טוב איכשהו. אולי אפשר היה לתקן דברים.
אף אחד לא יודע שאני מתעוררת כמעט כל לילה בחודש האחרון, מלאת דמעות ומנסה להרגיש אם טוב לך עכשיו. אם את ישנה טוב, אם לא כואב לך או מציק לך.
שום דבר לא יעזור לי עכשיו, באמת ששום דבר.
לשמוע את אבא נשבר בכל טלפון של דיווח בקשר למצב, את סבא שמרגיע את כולם, את אמא שאומרת שהכל יהיה טוב, ואת הבית שנאכל מרוב דמעות – בלעדייך.
את יושבת שם סגורה, מנותקת ואני לא יכולה לעזור לך.
ואני יודעת כמה היית כועסת עליי אם היית יודעת שאני יושבת ובוכה.
הייתי נותנת הכל כדי להיות זבוב על הקיר בתוך החדר בבית חולים, להיות לידיך ולהשגיח עלייך מקרוב. רק להסתכל עלייך שלא כואב לך.
אני מתגעגעת לפעם. שהיית מלאת אנרגיות ושמחה, סבתא גיבורה.
ופתאום הכל נעלם, כאילו עצמתי עיניים ופקחתי חזרה. היה כלא היה. אני שונאת געגוע.
למה זה חייב להיות ככה סבתא? למה?
אני מחכה לבשורה הטובה שהרופא יוצא מהפה שלו אחרי הניתוח.
כל כך מתחשק לי שאבא ואמא יפתחו את הדלת של החדר שלי בלי רשות, פשוט יתפרצו פנימה, ויצחקו. יגידו לי שזה כלום, שהכל טוב. אבל אני מחכה, והם לא נכנסים.
אני יודעת שלכל הדברים הטובים יש סוף. ושזה גלגל שאי אפשר לעצור אותו, אבל זה לא הזמן. לא עכשיו. יש עוד כל כך הרבה מה לעשות ולהספיק.
אל תעלמי לי, זה כל מה שאני מבקשת.
המצב שלה לא טוב כבר במשך חודש ומשהו. אתמול גילו שיש לה גידול ממהיר במוח.
ועכשיו זו בעצם המלחמה האמיתית.
רק שזה יעבור כבר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
