כשיום מתחיל רע אין סיבה שהוא גם לא יסתיים ככה,
למה לא חשבתי על זה בכלל כשקמתי מהמיטה ובכלל התבלבלתי בימים וחלמתי חלומות מוזרים על מקומות שבכלל אין לי אפשרות לחזור אליהם.
כשאמא נידנדה לי את הכתף לרצף המילים של "7 וחצי, קומי" למה לא טבעתי שם.
זה רק נהיה מגעיל יותר מצעד לצעד
וזה רק התחושה מתגברת. לעזוב את המקום ולפרוש כנפיים.
ואני יודעת כמה שיהיה לי קשה, ושהזמן שאני אצליח להחזיק על הרגליים הוא מועט ושיהיו המון בורות בדרך. אבל בא לי. פשוט בא לי להיות רחוק מכל המקום הזה שנקרא כרגע בית,
לא בגלל האנשים שיש בו. בגלל האווירה, ואני צריכה לשנות אותה דחוף.
לחשוב על זה שזה אולי השנה החשובה ביותר אבל יאללה, אני רוצה לצאת מכאן.
רע לי בפנים, עמוק. אני לא יכולה להתחמק מזה. כמה שאני אדקלם לעצמי שטוב, כי אני לוחצת על עצמי לצאת ממצב שאני גרמתי לו לקרות.
יש ימים שהייתי פשוט רוצה למחוק מהלוח שנה שגורמים לי לדיכאון רק כי הם מופיעים שם או רק כי קמתי בבוקר והחלטתי שהיום זה לא יהיה היום שלי וכל הבירה שבעולם לא תצליח להעביר את המחשבה המסריחה הזאת שמציפה אותי עד עמקי נשמתי.
אני שונאת חוסר וודאות, אני שונאת את זה שאני לא יודעת לאן אני הולכת או עם מי. אני שונאת את זה שאומרים לי דברים ואחרי שעה בערך כל התוכניות משתנות. זה מציק לי. דאמט אולי אני דפוקה.
הלחץ ברגליים לא מפסיק, אני לא ירדם הלילה ואני יודעת את זה. זה מחשבות שלא צריכות להיות שם ומתרוצצות כמו זבובים דביקים ומגעילים. אוף אוף אוף זה יהיה לילה גרוע עם עצמי, לבד שהמחשבות שלי תופסות תאוצה לכל מיני מקומות שהן לא צריכות להיות שם.
בטח אל ההוא שעכשיו נמצא במסיבה רועשת איזה עיר וחצי ממני ויום למחרת הוא מחליט שאני זה הכל.
אני לא יהיה כמו מי שאני לא רוצה. בסוף אני עוד אצליח לטפס על כל ההרים שאני מתכננת לעצמי רק כדי להראות לו שאני יכולה, שבעניינים האלה הוא כבר לא יכול להחליט לי כי עוד שנה מהיום אני סוג של אדם לעצמי (סופסוף)
לא בא לי לדבר עכשיו עם אף אחד, פשוט לטבוע. לטבוע לטבוע לטבוע
נראה לי הכל ככה כי אני פשוט צריכה חורף. אני צריכה שנת חורף טובה שתוריד ממני את כל האיכסה של הקיץ. את כל מה שהצטבר לו שם.
אני הלכתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
