לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


ואולי במקרה יגמרו החיפושים

כינוי: 

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: .. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

וכשאתה הולך, גם אני הולכת.


 

אני עוצמת את העיניים ואני רואה את הדמות שלך שם

את הדמות שלך מחבקת את דמותי שלי

מחבקת חזק.

התווים עוטפים את שנינו

ואתה יושב שם בצד ומראה לי מה למדת לנגן מאז הפעם האחרונה שדיברנו

והרגשתי שכל אחד מן התווים שיוצאים מתוך הגיטרה היפיפייה קולע בול אל תוך תוכי, עמוק בתוך הנפש.

אני משננת לעצמי מילים שדומות לך, חוזרת על כל שורה מספר פעמים כדי שאני אגיע הביתה אני אמסגר אותן בתוך הדף, שברי חלומות שמוכתמים על דף שורות לבן עם עט סגול.

אתה אוהב אותי סגלגלה, תמיד אמרת שככה אני נראת לך. ואהבתי את זה, אהבתי שאמרת לי את זה.

זה היה סתם עוד חלום מבין אלפים שהייתי מרשה לעצמי לחלום כל לילה.

אני מדמיינת אותך יושב בבית, על המיטה הגדולה ומסמן וי על מה שעדיין לא הספקת להגשים לי.

כמה אנחנו צריכים להיות האחד של השניה, לנצח.

כל התכנונים שלנו על כל מיני קרבות של מציאות. מי שומע מוזיקה יותר יפה, מי ישאיר זיכרון גדול יותר, מי יקיים. זה שיחות שלא היו אף פעם. הן נמשכות, הן נמשכות להן בתוך מעמקי הנשמה.

בנית אותה כל כך יפה, ואני יודעת שלא תעזוב. זה אתה שלי, ואני שלך.

אף אחד לא שמע מעולם עד כמה אני עמוק בפנים חתוכה לאלפי חתיכות שרק אתה יודע איך להרכיב אותן מחדש, ואף אחד לא יודע כמה פעמים רציתי לרוץ כמו שאף פעם לא רצתי עד למקום הרועש הזה שאתה נמצא בו כדי לברוח מהעולם האמיתי. "הבועה שלנו" רק שלנו. בנינו אותה מאלפי חלומות ותקוות, בנינו אותה מעצמנו.

 

וכשאתה הולך, גם אני הולכת.

 

נכתב על ידי , 26/9/2006 18:45   בקטגוריות אוויר.  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של [ME] ב-28/9/2006 12:43
 



קיץ 06


 

זה בעצם החופש הגדול האחרון שלי. היה.

זה היה צריך להיות זיכרון חרוט למען כל 11 השנים האחרונות בהן למדתי ולמען השנה החדשה שהתחילה לה היום, ובסופה אסגור לי לחלוטין 12 שנות לימוד.

אומנם, הוא התחיל קצת גרוע עם כל מיני בשורות ששינו את אורח החיים, את ההתנהגות והחשיבה אבל איכשהו היה צריך להתמודד איתן. אם זה ברחמים, בכאב, בדמעות, בדיבורים, העיקר לעבור.

למרות הכל, ניסיתי לנצל אותו עד כמה שאפשר. ניסיתי לנצל אותו למרות הדאגות והחששות, כי אחרי הכל הוא האחרון עם כולם. הוא עבר ונגמר ועכשיו נשארו רק הזיכרונות, אותם ימים שכנראה אזכור לעולם למרות כל מה שעבר עליי. הוא היה טוב, הוא עבר, הוא היה חוויה שאני לא אשכח רק בגלל היותו האחרון.

בקשר למה שקרה בו, יש דברים שאני מעדיפה לשכוח או סתם להיזכר בהם רק כשממש צריך.

בכל אופן, אני צועדת לי בצעדי ענק אל התחלה חדשה בתקווה שיהיה טוב, כי אמונה חייבת להיות.

סיכמתי לי את הכל במספר מילים שכל אחת מהן מזכירה לי את החופש הזה, החופש הגדול האחרון.

 

 

 

נסיעות ארוכות, כנרת, אנשים, כוכבים, ים, גלים, צחוק, אוויר, חול, נשיקות, חיבוקים, אהבה, אכזבה, להחזיק ידיים, להיפרד, לחזור, לכעוס, נסיעה במהירות מופרזת, מחלה, עצב, דמעות, דפים, עטים, שורות, מילים, סיגריות, עשן, מסיבות, זריחה, שקיעה, הגה, קלאץ', יום הולדת, וודקה, לאבד את הראש, לאהוב רק לרגע, לחשוק, לשבת ולדבר בלי סוף, מוזיקה, ריקוד, לקפוץ, לצחוק עד שכואבת הבטן, פרפרים, תהיות, תקוות, בלון, קניון, צעצועים, טלפון, עייפות, לשתות ולהצטער, לקחת עמוק לריאות ולהוציא החוצה את כל מה שבפנים, סבתא, שיחות אל תוך הלילה, לאבד, לחשוב, נאמבר וואן, בדידות, בכי על מעשים שלא צריך, ספסלים, פאניק, צרחות, אכזבה, ציפייה, נרגילות, נרות, קטורת, לילות של לבד בבית, ת"א והרבה, וולפסון, ניירות, ציורים, כסף ואח"כ הבזבוזים, גן ילדים, קסם, בועה, תמימות, להיכנס אל מקום שאתה לא שייך אליו ולהרגיש בבית, לצאת משם ולבכות, הופעה, האנגר, אביב גפן, לצרוח את המילים עד שיוצאת הנשמה ולקחת הרבה אוויר, בלוג שחוגג שנתיים, הבנה שהחיים באמת מסתכמים רק במילים שנשארות אח"כ, לפתוח את הקופסה שמכילה בערך 6 שנים מהחיים שלי ולבכות, נוסטלגיה, שנאה, מחשב, חדר לבד, פרטיות, אינטימיות, לדבר על מה שבפנים ולהבין שזה הטוב ביותר בשביל שנינו, עפרונות, חברות, קמפוס, לעזור, לתת הכל מהכל, לבחור מה כדאי מבין השניים ולהבין שרק אחד הוא הטוב ביותר, להסתיר את האמת ולברוח, לנסות ולרמוז, לילות קרים של קיץ, לשכב במיטה ולהביט לתקרה ולדמיין את ההוא שגר קרוב אבל רחוק, קו 1, קו 95, אזוּר והרבה ממנה, חברים קרובים ורחוקים, נס קפה, להיפתח, לרשום את האמת, לשלוח אותה אל היעד ולחכות לתשובה, ראשון, סיכות עם כוכבים, אבק, יומן מסע, להחזיק אצבעות, האורות האדומים, לפתוח מגרות ולהכניס לשם חיים שלמים ולסגור, להביט לאחור, עתיד שלא קיים, חלומות, דירה בת"א, שהיא לא תעזוב אותי בחיים, מלאך, דם, טשטוש, הערכה, גיטרה, תקווה, זמן, זמן שלא עובר או שעובר מהר מידי

פחד מהעתיד, פחד מההווה, פחד מעצמי.

 

 

הלוואי שאני אצליח, רק שיהיה טוב.

(אני אתגעגע לזה)

נכתב על ידי , 3/9/2006 18:44   בקטגוריות אוויר.  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של [ME] ב-9/9/2006 11:20
 



כשהיינו זוהרים


 

 

A broken heart is not what I wanted from this,

But I guess I've learned from It.

But aren't you supposed to learn from your mistakes?

I don't consider this a mistake,

I just wish the story didn't end this way,

Cause I'm still in love with the person who helped me write it.

 

המילים שלך מחבקות אותי, כל פיסה בגופי שמורה על ידן. רק תשאיר לי אוויר, רק קצת. בבקשה.

יש לי כמה שעות פנויות ביום הכל כך עמוס הזה, אז אני צריכה להמשיך לכתוב. אני מפחדת לשכוח.

מדף הספרים שבחדר שלי עומד לקרוס, עומד להתפורר כמעט כמוני. כמעט.

דף אחר דף נתלש ממני, קורע אותי לחתיכות קטנות. קטנטנות.

הסיפורים שכתבתי עלייך שמורים אצלי קרוב ללב. המדף סופג את כל המילים שרציתי שאתה תספוג אבל קשה להגיע עד אלייך. תמיד כשאני מנסה לדבר אלייך הכל יוצא כל כך הפוך.

הפרחים ששלחת אליי עדיין שמורים אצלי, מפוזרים בדירה הקרירה. על הקיר בחדר השינה הסגלגל יש עדיין את התמונה שלנו, מחייכת אליי. היא שם, כי מתישהו אתה תחזור. אני בטוחה.

תמיד רציתי אהבה נכזבת אבל אחת כזאת שישארו ממנה זכרונות טובים.

אבל שלנו זה אחרת, כי הבטחת.

הספרים על המדף ממשיכים להיערם להם, אני מדפדפת בנו כדי לא לשכוח את הימים שבהם המילים נראו קצת אחרת.

אני מקבלת צמרמורת בכל שנייה שהתמונה שלך עולה לי בראש, החיוך הטהור שלך שתמיד מאיר לי דברים בזמן שהכל נראה חשוך וחסר תקווה.

אל תיתן לי לחשוב שהכל שונה, שזה סוף של עוד סיפור, שמעכשיו אני צריכה לדקלם לך מילים על כמה שזה לא היה צריך להיות ככה, עד כמה שזה היה צריך להיות טוב יותר.

תיתן לי מנוח, לעזאזל איתך.

אני צריכה אוויר, אני צריכה מילים שיחזיקו אותי – אתה היחיד שידע לתת לי את המילים כדי שאני אוכל לנשום. אתה היחיד שהצליח לשזור לי פרחים של מילים מידי בוקר ולילה ולדאוג שלא ינבלו לעולם.

אז עם הסתיו חזרתי

ועל צווארך הנחתי

שרשרת הבטחות אמיתיות

זוכר שהיינו זוהרים, שהצלחנו להאיר האחד את השני? אני שכחתי וקשה לי לזכור.

והלילה שוב מגיע ומתחיל לכסות את הכל. המילים שלך מתחילות להתאדות להן באוויר העולם ולהעלם להן אט אט. מישהו עכשיו יתכסה בהן במקומי.

אני מתפתלת מכאב ומנסה לעצור את התהליך הכואב והבלתי נמנע, אבל כנראה שהכוח אבד יחד איתך. את הסיפורים אלייך אני אמשיך לכתוב, בתקווה שתחזור. בתקווה שיום אחד אני אשכח.

אבל בשביל המילים שלך אני מוכנה לחכות עד אינסוף.

And I still have these memories,

But will never see what we could have been.

 

 

 

גם כשאני מנסה קצת לברוח, אני נכשלת.

 

[הציטוטים מתוך: אביב גפן – עונות ו-Across Five Aprils - A Year From Now]

נכתב על ידי , 10/5/2006 23:50   בקטגוריות אוויר.  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של [ME] ב-13/5/2006 18:30
 




דפים:  
הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל[ME] אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על [ME] ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)