איך אני זוכרת שבדיוק לפני שנתיים שלוש או אפילו ארבע

שניהם עמדו באותה התנוחה

עם אותו מבט מאשים שגורם לי לצמרמורת

עם אצבע שמופנית כלפיי

"הוא לא מתאים לך"

"מה את מבינה עכשיו באהבה?"

"את לא יוצאת מהבית בזמן הקרוב, לא לפני שתגמרי איתו"

אותן המילים, אותן האשמות

לא התבגרנו מאז,

חזרנו לשם.

עכשיו הם איתה, עלייה, והיא עדיין קטנטנה ולא מבינה

כמוני, בוכה וצועקת

"לא רוצה ולא רוצה"

"אני יעשה מה שבא לי"

הדבר היחיד שהבנתי זה שיש לה יותר אומץ ממני,

היא דוקרת אותם עם המילים.

תמשיכי מותק,

תמשיכי.

שקרים שקרים ועוד קצת שקרים

אבל מי יודע מה בכלל טוב עכשיו.

(היא עושה את הדברים שתמיד פחדתי לעשות).

מצחיק איך אף פעם לא חושבים על דברים שיבואו אחר כך, על דברים שבעצם יקרו בדיוק שבוע מאותו רגע שבו אתה נמצא.

כאילו מישהו שם למעלה מכוון את הכל שיקרה בדיוק בצורה הזו, בצורה הכל כך אירונית הזו שגורמת לי לשאול אינספור שאלות שלאף אחד אין תשובות עליהן.

לפני שבוע וקצת ישבנו על הספסל בגן ממול הבית שכל כך אהבת, כמה פעמים הזכרת לי שהוא אחד היפים שראית בזמן האחרון ועוד במיוחד בעיר שאני חיה בה. ישבנו על הספסל בתוך העיגול, זה שפונה אל המפל והרעש היחיד שהיה לנו באוזניים זה רעש המים שמכה באבנים. העיניים שלך לא זזו לרגע מהאישונים החומים שלי, הכל מסביב התנהל כרגיל בזמן שאצלנו רק השפתיים זזות, היינו כל כך קרובים האחד לשניה שהנגיעה בין שנינו כמעט אפסית. רק  להושיט לך את היד ולתת לך להיות שלי. להחזיק חזק. כי אתה פשוט הדבר הטוב ביותר שאני יכולה להרשות לעצמי, אתה היחיד בעולם שיכול לקרוא אותי ולהבין כל שורה בספר הכל כך מבלבל והלא מובן הזה. לפענח כל צופן שהפרוש שלו נראה בלתי אפשרי או הגיוני. האוויר היה כבד מעומס הרגשות שהתעופפו בצורות של פרפרים ורדרדים הכל היה מתוח ולא ברור, אולי הפעם תוציא את המילה מהפה שלך, אולי הפעם תוציא את המילה ואני אשייך אותה למקום הנכון. למקום שבו אני צריכה לאכסן אותה.

בדיוק שבוע וקצת אחר כך השני דיבר על הגן שלך ואמר ששמע שהוא אחד היפים, נסענו במכונית שלו ופתאום נזכרתי איך אני ואתה אפילו לא הסכמנו לבזבז שנייה על דרכים מיותרות אלא ללכת צמוד צמוד.

התיישבתי עם השני על אותו הספסל בלי שהוא בכלל ידע שבדיוק שבוע לפני כן אפילו אוויר לא היה לנשום  מרוב ערבוב של רגשות לא ברורים. היינו צמודים והוצאנו המון עשן מהפה וביחד איתו פחדים לא רצויים. דיברנו על כמה היה יכול להיות טוב יותר וכמה אפשר לשנות, הוא לא הבין שבאותו רגע דקלמתי לעצמי מילים בראש על איך אני הולכת להוציא את זה, הוא לא ידע שאני נזכרת עכשיו במה שקרה שבוע לפני כן אפילו שלא סיפרתי את כל האמת. הכל נראה כל כך מוזר איך שניהם ישבו באותה התנוחה ואחר כך החליטו שהם עייפים מספיק לשכב לי על הרגליים ולהחזיק לי את היד.

להחזיק לי את היד וללטף אותי ברוגע מקסים שכזה. עם שניהם התווכחתי שהאיש שעומד מעבר לגדר הוא בעצם סבא דמיוני עם שיער לבן וחולצה כחולה ומכופתרת "הוא מחכה לאהובה שלו" אמרתי, "תמיד הוא מחכה באותה הצורה, עד שהיא תגיע" כל אחד מהם צחק בצורה שונה ואחר כך הסכים איתי.

הסוף עם הראשון היה קצת שונה, טיילנו אל תוך הלילה ונשמנו אוויר צלול ונקי. נעטפנו בחושך שחור ומפחיד אבל לא פחדנו כי היה לנו האחד את השניה. הסוף עם השני היה קצת מפתיע , הוא לא הסתיים כמו תמיד כי ככה החלטתי. "השארת סוף פתוח" הוא אמר. ואולי זה הטעם הטוב שנשאר, הסוף הפתוח הזה. עכשיו באמת שום דבר לא בטוח או מובן, פשוט לזרום, זה הראשון אמר ואני משתדלת לא לשכוח את זה. אני זורמת איכשהו עם רגשות מעורבים שמתחלקים בין שני אנשים שכנראה לעולם אני לא אבין. שני אנשים שכנראה גרמתי לקרע בניהם באופן כל כך לא מציאותי או אמיתי. חתכתי את עצמי לשניים וניסיתי לגרום להם להתחלק בחתיכות. לעולם אני כנראה לי אבין למי אני שייכת באמת ועד כמה.

והיום בכלל הכל שונה. מי חשב שאחרי חצי שנה מוח אחד קטן מתעוות בצורה הכי מכוערת שאפשר.