לו

חבל שהוא כבר מת.

אחרי מונולוג השנאה שלי לצמחונים-טבעונים אתמול, שקצת לא ממש ידעתי מה אני כל כך מתעבת בהם אם אני בעצמי צמחונית, פתאום הבנתי משהו. הבנות זה דבר כל כך מוזר. הן תמיד קורות במקלחת (אוריקה אוריקה, מישהו?) והן ממש לא כמו אסימון שנופל או כמו אור שנדלק פתאום. זה סתם, רגע אחד לא יודעים משהו ורגע אחר כך כבר כן יודעים. כמו שלא יודעים מי הייתה רוזה פארקס, ורגע אחר כך מישהו מסביר וכבר יודעים. זה לא מלווה ברעמי תופים וקרני שמש ושיער מתבדר ברוח. זה סתם, לדעת או לא לדעת.

אני שונאת את החלוקה להם ואנחנו, את המחנות שאם רק היינו עוד גרים באוהלים היו מחנות צבאיים לכל דבר. אני שונאת הגדרות שמחלקות את האנשים למי שכן ומי שלא.

חלוקה לאני והם זה בסדר. יש הבדל בין אני ובין מי שהוא לא אני, אין מה לעשות. אי אפשר לדעת מה הולך במוח של מישהו אחר, וכן אפשר לדעת מה הולך במוח שלך (כאילו, לפעמים. והרבה טוענות שאם יש לך זין אז יש לך פחות סיכויים, אבל נראה לי שהן סתם סובלות מרגשי נחיתות). זה לא הבדל שאפשר לגשר עליו, אלא אם כן מוצאים דרך לעשות טלפאתיה. אבל כל חלוקה אחרת, לאנחנו והם, היא דפוקה ומזדיינת לגמרי. אני לא חיה בסרט (you can't say I'm a dreamer! חיחי), ברור לי שזה לא עולם קומוניסטי ולא כולם זהים כולנו בני אדם בלה בלה בלה. יש הבדלים. אבל לא כמו אנחנו והם. אף אחד לא על אף אחד.

ואני כל כך שונאת צמחונים וטבעונים כי אני בעצמי לא צמחונית. רק לא-אוכלת-בשר.

זה קצת עושה דיכאון. אפילו באיך שקונים בגדים כבר מתחלקים.

ואם זה לא מספיק כדי לחתוך ורידים, אחרי זה קניתי שלוש חולצות מפוקס.

אבל זה בסדר, היה מבצע.

וש' יצאה לגמרי זבל עם המעיל בשלוש מאות שקל וה"זה לגמרי שטויות" שלה.

לפעמים אני ממש שונאת אנשים.

אם אני לא אסע להודו אני ממש אשנא את עצמי.

-It's hard to imagine.

-It's easy if you try.

(וזה בכלל מפורסט גאמפ)

באמת חבל שהוא כבר מת.