הספרייה הקטנה שלי.

שלום לכולם (=

פתחתי בלוג סיפורים כי ממש באלי לכתוב סיפור P=

במילים אחרות *אהמשיעמוםאהמ*

ואני-גברת פילפלת (:

יש לי כבר בלוג אישי ופרטי ואנונימי D:

אהממ אני בת 12 וחצי

ואת כל שאר הפרטים תוכלו לקרוא בבלוג שלי:

-פרסומת סמויה -

וזהו אני מקווה שתאהבו את הסיפור שלי (:

קריאה נעימה .

מעבר לים

"דניאל..דניאל..דניאל!"

אאוץ' חטפתי מכה מהשולחן.

"אהה,מה קרה?"

"את בסדר?חח איך תקעת את הראש בשולחן קטעים איתך,תגידי מה קורה לך?"

"אהה..סתם משלימה שעות שינה,חושבת..עזבי"בבקשה שלא תשאל יותר מידי.

"נו אני החברה הכי טובה שלך"

"אין לי פשוט כוח עכשיו דיי נו"

"נוו...בבקשה יפה" אני רואה חיוך מתחנן..אני פשוט רוצה להוציא הכול אבל לא..אני אשאר סגורה.

"נו חלאס נועה! דיי! לא מבינה מה זה לא?!"

זה היה ממש מגעיל מצידי אוףף למה אני אפעם לא חושבת ?! אוףף אני שונאת את עצמי

"טוב.."נועה אמרה..הטון היה טון נעלב פגוע,היא הייתה רגישה.הרגשתי חרא.

היא היחידה שמשאירה אותי בחיים בלעדיה כבר מזמן לא היה טעם לחיי

בלעדיה ובלעדי אבא שלי. אני כל כך אוהבת אותו.

כתבתי לה פתק :

"נועוש,שמיינה אחת (: אני ממש מצטערת אני כלבה מכוערת אני יודעת את זה  התסלחי לי אי פעם?"

ציירתי מלא לבבות וקישקושים אבל הקישקושים היו מהלב למרות שאני לא כזאת כישרונית בציור

היא זאת שמציירת כמו הבת של ואן גוך.

"אני חושבת שאני רואה חיוך! מה את אומרת נועה את מחייכת או לא?"שתינו פרצנו בצחוק

כמו סתמות וזה אפילו לא היה מצחיק.

"דנוש! דנוש!"

פתחתי את הדלת ורצתי למטה מקווה שזה הוא.

"מותק זה אבא שלך"ישש זה הוא ! ידעתי שהוא יתקשר!

אבא שלי הכי מגניב בעולם.הוא עובד בנמל

הוא קפטן של ספינה לא מרוויח הרבה אבל זאת עבודה ממש

מעניינת הוא מביא לי צדפות,קונכיות ומלא דברים (=

ולמרות שהיא לא ריווחית כשהיינו במצב ממש קשה והיו לנו חובות

ולא היה כסף לשלם לפסיכולוג שלי זכינו בלוטו זה הי לפני כמה שנים.

אני מאמינה שיש ניסים מאז אבל... זה לא יעביר את הרצון שלי למות.

אני אספר את הסיפור בקצרה:

אני כל חיי חיה בתוך בועה שאני טיפשהףסתומה,

חסרת שכל,מכוערת ובקיצור עם בטיחון עצמי ששואף לאפס.

כשהייתי בת ארבע וכמה חודשיים אני זוכרת את היום הזה כאילו

זה היה לפני כמה ימים ממש הצעקות הריבים הכול!

איך ממשפט קטן העולם יכול להתהפך?!

 שאלתי את אבא שאלה פשוטה "אתה אוהב את אימא?"

מה הבנתי מהחיים למה עשיתי את זה?!!?

ואז כשהוא לא ענה ממש אלא סתם זמזם

"אהממ חמודה זה תלוי זה עינייני גדולים אני.."

בום נטרקה הדלת אחריה קולות של בכי,הרבה בכי..

אבא רץ אל הדלת והדבר הראשון ששמעתי היו צעקות

ושבוע אחרי הם כבר היו גרושים טוב לא לגמרי היו עוד תהליכים לבצע

אבל הם היו נחושים בדעתם להתגרש.

אז בגלל המקרה הזה אני מאמינה שאני אשמה כולם אורמים שלא

שזה עינייני מבוגרים אבל אני יודעת שזאת אשמתי ורק אשמתי..

ובגלל זה אני תקועה עם פסיכולוגיים כולם קוראים לי מוזרה

 ויש לי ביטחון עצמי כל כך ירוד שהייתי מוכנה לרדת על עצמי

עם כל שאר האנשים הרי אני חושבת בעצמי שהם צודקים

"אני מוזרה,אני מפגרת,אין לי ביטחון עצמי"

כמעט וצעקתי את זה דפקתי את הראש בקיר

ברגשת סחרחורת פשוט נשכבתי על המיטה

אוי המיטה הנעימה כמה כיף..

אחרי כמה דקות היה שקט.. משאנ י צריכה עכשיו לישון.

זה היה הפרק הראשון אני מקווה שאהבתם (=

גיבו (:

גברת פילפלת 3>