לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

*מגניבה ברמות*




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2007

תחרות לעיצוב בבלוג


תחרות לעיצוב לוגו ישרא-בלוג ל-2008 ועוד

אתחיל עם קצת עדכונים ממה שקורה בחדר השרתים הקפוא: אנחנו נפרדים כעת משלושה שרתי אינטרנט חביבים, ששירתו את ישרא נאמנה במשך תקופה ארוכה, אבל הם כבר לא מצליחים ממש לעמוד בקצב ופורשים לגמלאות. במקומם מותקנים כעת שלושה חדשים, מהירים כמו הרוח וחזקים כשוורים, שיחזקו את ישרא וישפרו את חווית הגלישה. הדבר קשור גם לנושא פתיחת הפרו, וברגע ששלושת החברה כבר יכנסו לפעילות, סיפור של כמה ימים, נצא לדרך עם פתיחת הפרו לכולם.   אבל הדבר העקרי שרציתי לעדכן לגביו הוא, שאם לא שמתם לב לכך עדיין, דברים טובים עוברים לאחרונה על הפורום שלנו. חן (אמיליה) וברוטוס החלו לטפח במרץ את פורום ישרא-בלוג ולהפכו למקום מפגש של בלוגרים, שלא רק למטרות תמיכה.   נולדו בפורום גם שתי פינות חדשות. האחת היא "שרשור המלצות", מקום בו תוכלו להוסיף המלצות על פוסטים מעניינים במיוחד שקראתם או כתבתם. הכוונה היא לפוסטים יוצאי דופן לטובה שמגיע להם קצת יחסי ציבור (ובבקשה תהיו סלקטיבים. על פוסטי "למטה" למשל, עמוקים ככל שיהיו, אפשר לוותר). גם עורכי השער של עמותת ישראבלוג יעקבו אחר השרשור הזה ויבחנו אם מופיעים שם פוסטים שיכולים להתאים לדף הראשי או לערוצים אחרים בנענע.   הפינה השניה היא "מחפשים עיצוב", שנועדה להפגיש בין מעצבי בלוגים, לבין כאלו שישמחו להעזר בכשרון שלהם. אם אתם מחפשים מישהו שיעצב לכם את הבלוג כולו, או רק שיתן לכם פה ושם טיפים עיצוביים, זה המקום. אז אם עוד לא יצא לכם לבקר בפורום, קבלו את המלצתי החמה.   והכי חשוב -  בעוד פחות משלושה שבועות תתחיל שנת 2008, ובהתאם למסורת נפתחת תחרות לעיצוב לוגו מיוחד שיציין את הארוע. הלוגו שיבחר יופיע ב-1 לינואר 2008 בדף הראשי של ישרא-בלוג ויכיל לינק לבלוג של המעצב או המעצבת. את הפרטים המלאים תמצאו בפורום, אליו גם תעלו את ההצעות שלכם לעיצוב הלוגו. שיהיה בהצלחה לכולם

נכתב על ידי , 15/12/2007 09:58  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור לא מכאן


                        סיפור על ילדה שמנה

 

"אני מסתכלת במראה ורואה ילדה שמנה למרות שאני לא כל-כך"

אם אתה משתמש בקורא מסך, תוכל לעבור אל HTML בסיסי כדי ליהנות מחוויה משופרת.
 
אני ממש מצטער שאנחנו מעדכנים קצת פחות, אבל קחו בחשבון שזה חופש חנוכה, ויש לנו עוד טיפהל'ה דברים על הראש... אבל נשתדל... אנחנו מאד מקווים לא לרדת מהפעילים, אבל לא לשכוח שבסופו של דבר המטרה היא לא להיות הבלוג הכי פופולרי, אלא הכי משפיע. בינתיים אנחנו שם (בזכותכם), ומקווים להישאר שם.
שימו ♥! הפרוייקט מסתיים ב21 לדצמבר (עוד עשרה ימים), מה שאומר שאם עוד לא הספקתם לשלוח לנו משהו - תמהרו. אני מזכיר שהיצירות הטובות ביותר תתחברנה לקליפ, וכמו כן תפורסמנה כאן (כולן! זה ייקח קצת זמן, אבל לאט-לאט).
העיצוב קצת שופץ, ולמי שלא שמ/ה לב, נוספה עוד פינת מתחת לשטח הפוסט והרשימות, ובה מתפרסמות מדי פעם שתי יצירות מובחרות מהפרוייקט. שם וגם כפוסטים תפורסמנה היצירות המובחרות שנשלחו אלינו בתום הפרוייקט. אז... בהצלחה לכולם!
 
וכעת, לסיפור שנשלח אלינו לפני כמעט חודש, אך עקב עומס (חיובי, שלא תטעו!) מתפרסם רק עכשיו. שזה לא ימנע מכם לשלוח סיפורים, כן?
קריאה מועילה!

טוב עוד סיפור...

לא יודעת ממש מאיפה להתחיל את זה...

זה מתחיל בערך מתחילת החיים שלי, תמיד הייתי ילדה מלאה כזאת. לא ממש שמנה, מלאה. מלאונת כזאת.

והייתה לי חברה בכיתה א', שלא ממש סבלנו אחת את השניה אבל לא הייתה לנו ברירה כי אף אחת מהבנות הרזות והמקובלות לא רצתה להסתובב איתנו.

תמיד היינו מסתובבות שתינו ביחד, עם המון ריבים ואפילו אלימות פיזית.

אבל תמיד נחשבנו בעיני כולם החברות הכי טובות, תמיד "גלית ויעל (שמות בדויים)" - השמות שלנו תמיד באו ביחד.

והיא הייתה שמנה. ממש שמנה.

לא כמוני, הרבה יותר שמנה.

ותמיד אני הייתי המוצלחת מבין שתינו. תמיד לי נתנו יותר תשומת לב, אני הייתי הבולטת, האמיצה יותר, הפופולארית יותר.

היא תמיד הייתה שקטה וסגורה בעצמה.

אז ככה עברנו את הכיתות הראשונות שלנו בבית הספר, ובכיתה ז', כשעוד הייתי בת 12 (מעגל החברות שלנו מעט גדל) יעל הודיעה לנו שהיא הולכת לעשות דיאטה.

כולנו שמחנו בשבילה. רק אני טיפה הרגשתי קנאה. למה היא צריכה לעשות דיאטה? זה המקום שלה, להיות הנחותה מבינינו.

אבל השתקתי את זה.

אז היא הלכה לדיאטנית והתחילה בדיאטה.

ורזתה.

ורזתה.

ועוד קצת.

והנה היא יותר רזה ממני...

והנה היא כמעט רזה כמו כל הבנות האלה מהשכבה...

ופתאום כולם התחילו לאהוב אותה. היא מצאה מלא חברים חדשים. זה היה כבר בחופש הגדול של כיתה ז'.

תמיד היא יצאה עם חברים שלה ואני נשארתי תקועה בבית, אוכלת את הלב.

היא נהייתה המוצלחת מבינינו פתאום.

ולא הייתי מוכנה לקבל את זה.

במשך כל כיתה ח' נלחמתי עליה, ניסיתי למנוע ממנה להשתחרר ממני ולצאת לעולם הגדול, לחזור לשלוט בה.

וזה לא עבד. הרגשתי מתוסכלת.

ופתאום גם כל הקטע של הבנים נכנס לעניין.

בכל התקופה שבנים התחילו לגלות עניין בבנות ולהפך, רק לה זה קרה. אותי תמיד המשיכו להקניט, על זה שאני שמנה ומכוערת.

ואותה לא. לה קראו "שמנה לשעבר".

כי היא באמת הייתה כל-כך רזה.

ותמיד ידעתי שיש לה איזשהו עסק עם אוכל.

פשוט לא ידעתי איזה. וזה גם לא עניין אותי במיוחד.

וכולם התלהבו מיעל. היא פרחה. ואני שתקתי, אני נרקבתי. אני הפכתי להיות זאת שסגורה בעצמה.

הרגשתי נחותה.

והחלטתי שדי!

הלכתי לאמא וביקשתי ממנה ללכת לדיאטנית. אמא שלי שמחה מאוד כמובן.

הלכתי לדיאטנית, היא נתנה לי תפריט לדיאטה.

עמדתי בו מצוין. התחלתי לרזות. לפתע כולם החמיאו לי, והרגשתי קצת יותר טוב עם עצמי. רזיתי עוד, הכל לפי הדיאטה, וקיבלתי עוד מחמאות.

אבל זה לא ממש נכנס לי לראש.

בחופש הגדול שבין כיתה ח' לט' - אני לא יודעת מה עבר עליי.

התחלתי לאכול בכמויות במשך כל יום, שברתי את כל הדיאטה שלי, השמנתי שוב את כל מה שעליתי.

התחלתי לפצוע את עצמי בכל מקום בגוף, עם הציפורניים. הייתי במצב זוועתי, בדיכאון.

הרגשתי כל-כך רע, לא הבנתי אפילו למה. הרגשתי שמנה כל כך, ושכל המאמץ הזה היה לחינם.

זה היה החופש הכי גרוע שהיה לי אי פעם.

עליתי לכיתה ט' במצב זוועתי.

לפתע בתחילת כיתה ט', היא (יעל) השיגה לעצמה חבר.

חבר. בתקופה הזאת כולם התלהבו ממי שיש לה חבר. ואכן כולם התלהבו מיעל. היא הייתה יפהפיה ורזה, אולי קצת יותר מדי רזה.

ואני כבר לא הייתי שווה להסתובב איתה. נשארתי עם המספר המצומצם של חברות שהיו לי, ויעל מצאה לה מלא חברים חדשים וחבר.

לאחר כמה חודשי לימוד החלטתי שוב שנמאס.

פתחתי בדיאטה משל עצמי. התחלתי לפספס ארוחות, לעשות קצת ספורט.

ורזיתי קצת. לא כמו שרציתי. זה לא היה מספיק. רציתי להיות רזה עכשיו, מהר.

לא יודעת מה גרם לי לעשות את זה, אבל התחלתי להקיא אחרי כל ארוחה.

חשבתי לעצמי "נו, זה רק עד שאהיה רזה".

והקאתי.

ורזיתי. מהר.

ואז פרחתי.

כולם אהבו אותי. בנים חיזרו אחריי. עליתי לפסגה שלי. מצאתי מלא חברים חדשים. פתאום הייתי באותה דרגה כמו יעל. והרגשתי מעולה.

המשכתי להקיא. תמיד היו אומרים לי "וואי גלית, איך רזית כל-כך מהר?" "וואו איזו כוסית!" "את כבר קצת יותר מדי רזה..."

והרגשתי בעננים. ההרגשה הכי טובה שהייתה לי אי-פעם.

במשך תקופת האושר הקצרה שלי, יום אחד בבית הספר, יעל תפסה אותי ביד וגררה אותי הצידה בהפסקה.

זאת הייתה תקופה שבה אני ויעל שנאנו אחת את השניה. בגלל הריחוק, בגלל כל מה שקרה בכיתה ח', בגלל שעליתי לרמה שלה.

הצלחתי להסתכל לה בעיניים ולדעת שאני שווה בדיוק כמוה. חיכיתי שהיא תדבר.

"שמתי לב שאת זורקת את הסנדוויץ' שלך כבר כמה זמן. אני לא טיפשה. אל תיגררי לזה."

וצחקתי מפנים. היא בכלל לא יודעת כלום, זאת הדרך הכי טובה! הכי קלה ויעילה!

אמרתי לה "להיגרר למה?" בקול הכי תמים שלי.

"אל תשחקי אותה. את הולכת ומרזה וכבר חודש שלא ראיתי אותך אוכלת".

"יעל, אני יודעת מה אני עושה" אמרתי לה. ובאמת הייתי משוכנעת בזה. חשבתי שאני שולטת בכל "אני רק בדיאטה".

היא הסתכלה עליי בעיניים במבט חסר-אונים. עכשיו אני מבינה את המבט הזה. אז לא הבנתי.

היא פתחה את פיה בפעם האחרונה.

"אל תהיי כמוני. אל תעשי את זה לעצמך".

ואז הוכיתי בהלם. היא הלכה משם והשאירה אותי לבד.

זה לא היה הלם כל-כך גדול, כולם ידעו שיש לה איזו בעיה עם אוכל. אבל שהיא מסתכלת לי בעיניים ואומרת את זה... זה היה בלתי נסבל.

בשיעור אחר כך, בכיתי. התפללתי לאלוהים שאף-אחד לא שם לב.

כשהיום נגמר, שלחתי לה הודעה במסנג'ר. התחלנו לדבר על זה.

היא סיפרה לי שכבר די הרבה זמן היא בכל הקטע הזה של הדיאטה ולא לאכול, ולא רוצה לפרט יותר מדי. היא רק הזהירה אותי שוב ושוב "אל תיכנסי לזה. אל. תעצרי את זה איפה שזה".

ואני לא הבנתי למה. אני רזה, אני מוצלחת, אני יפה.

לא סיפרתי לה שאני מקיאה. היא ידעה שמשהו חשוד אבל לא הסכמתי להודות בזה.

אז לא הפסקתי. המשכתי להקיא, ולהרזות בקצב מהיר.

באותה תקופה לי וליעל הייתה חברה משותפת, שירן (שם בדוי), שידעה את כל הסודות של יעל ושלי.

דיברתי איתה על יעל, ועל זה שהיא סיפרה לי על הפרעת-האכילה שלה. החלטנו שאנחנו חייבות לעשות משהו.

אבל איכשהו, נפלט לי לשירן שאני מקיאה כבר כמה זמן.

באותה תקופה כבר תחושת הריחוף וההצלחה התחילה להתפוגג. לאט לאט למרות שהקאתי התחלתי לשנוא את עצמי. לראות מישהי שמנה במראה למרות שכולם היו אומרים לי שאני רזה.

התחלתי לחתוך את עצמי כל פעם שהרגשתי כך. לחתוך, או לפתוח פצעים ואז להתעסק איתם עד זוב דם. תמיד הסתרתי את החתכים עם צמיד גדול. את הפצעים לא הייתה לי שום דרך להסתיר.

וזה היה בלתי נסבל. לא הבנתי למה זה ככה.

שירן כעסה עליי שלא אמרתי לה את זה קודם. היא אמרה שאני חייבת לספר ליעל, היא הייתה במצב ש2 החברות הכי טובות שלה חולות בהפרעת-אכילה ולא ידעה מה לעשות.

אני ויעל התקרבנו מאז. לא לגמרי, אבל התקרבנו. נהיינו חברות טובות. אני, היא ושירן, היינו מין שלישייה כזאת.

ואז לאחר כמה ימים שוטטתי באינטרנט ונתקלתי בבלוג. הכתיבה היתה מוכרת, אז המשכתי לקרוא.

גיליתי שזה הבלוג הסודי של יעל, שנה שלמה ויותר של סיפורים וחוויות אישיות שלא ידעתי עליה. ושם היה רשום הכל, על הפרעת-האכילה שלה, ואיך שזה התדרדר, איך שהיא התדרדרה לצומות ארוכים, ושהמחזור הפסיק לה.

הבנתי שזה מה שהולך לקרות לי.

באותו תקופה גם לי היה בלוג סודי.

יום אחרי זה בבית-הספר לא הצלחתי להסתכל ליעל בעיניים. לא האמנתי שאנחנו באותו מצב, איך זה קרה שבתקופת הריחוק שלנו קרה לנו בדיוק את אותו דבר?

לאחר מכן במסנג'ר סיפרתי לה שמצאתי את הבלוג. לא הצלחתי לשמור את זה בסוד יותר.

היא כבר ידעה שאני מקיאה מאז.

היו כמה ימים שאפילו נתנו עצות אחת לשניה איך להקיא, ואיך לצום, ולמרות זאת ניסינו לשכנע אחת את השניה להפסיק. שתינו היינו בבור הנוראי הזה של הפרעת- האכילה.

לאחר כמה ימים החלטנו - אני מפסיקה להקיא, והיא מפסיקה לצום. אנחנו משתקמות ביחד.

וזה עבד. עודדנו אחת את השניה! היו כמה מעידות, אבל בגדול - זה הצליח!

ואז, לקראת פסח של כיתה ט', אמא שלי החזירה אותי מבית-הספר. היה לי יום די נורמלי דווקא, אבל אמא שלי הייתה עם דמעות בעיניים.

היא ניסתה להסתיר את אבל ראיתי בכל זאת. לא רציתי לשאול מה קרה.

היא התנהגה חשוד, שאלה אותי כל מיני שאלות שבד"כ היא לא הייתה שואלת.

ואז הגענו הביתה, ואני כהרגלי מיד עליתי למעלה לחדרי, אבל אמא שלי עצרה אותי עוד כשהייתי במדרגות.

היא אמרה לי לשבת ושנדבר קצת.

פה כבר הבנתי שמשהו לא בסדר.

היא התחילה לשאול אותי על הפציעות העצמיות שלי. תמיד היו לי פצעים מחרידים על הידיים. אמרתי לה שאני עובדת על זה.

אף פעם לא אהבתי שאמא שלי חיטטה לי בחיים. היא תמיד עצבנה אותי ולא עזרה בכלל.

עניתי לה תשובות קצרות, רק מחכה לרגע שהא תעזוב אותי.

היא שאלה אותי מה בקשר לאוכל. היא אמרה שהיא שמה לב שאני לא אוכלת סדיר, שיש ימים שבהם אני טורפת, וימים שבהם אני לא נוגעת באוכל.

ושוב אמרתי שהכל בשליטה.

ואז עליתי לחדר.

לאחר שעה בערך אבא שלי הגיע הביתה ושניהם היו בסלון, רבים כהרגלם.

שמעתי את השם שלי עולה בצעקות מהשיחה שלהם.

השתקתי את המוזיקה והקשבתי לשיחה שלהם מבעד לדלת הסגורה.

אבא: "לדעתי היא ילדה נורמלית לגמרי! שום דבר מיוחד!"

אמא: "צריך לעשות משהו! זה לא נורמלי! איך זה נורמלי?!"

ואז התעצבנתי. פתחתי את הדלת וצעקתי: "אם אתם מרכלים עליי לפחות תעשו את זה בשקט"

ואז אבא שלי צעק עליי לרדת למטה.

ירדתי בחוסר רצון מוחלט והתיישבתי מולם.

הם התחילו להגיד שהם יודעים עליי דברים ממקור סודי, וכדאי שאני אודה.

התחלתי לחקור אותם, והם לא הסכימו להגיד מאיפה הם יודעים אתמה שהם יודעים. כל מה שהם הסכימו להגיד זה "כמה חברים שלך הלכו ליועצת עם דמעות בעיניים וסיפרו לה הכל".

לא הסכמתי להגיד להם כלום, רק אחרי ניסיונות שכנוע רבים, התפרצתי בקול ואמרתי הכל בצרחה: "אני מקיאה, אני חותכת ואני שונאת את עצמי!"

ואז הייתה דממה. ההורים שלי לא אמרו כלום.

ואני בכיתי.

אחרי כמה שיחות הרגעה ואיומים של אשפוז, עליתי לחדר.

אני זוכרת את ההרגשה הזאת, הרגשה של מוות פנימי, שכל-כך רע שכבר לא מרגישים.

אני לא זוכרת שהיה לי כל-כך רע כמו ביום הזה.

גיליתי שזאת הייתה שירן שסיפרה להורים שלי הכל. שנאתי אותה, כעסתי עליה, רבנו.

אחרי כמה ימים נרגעתי קצת, והחלטתי לסלוח לה.

אך באותו יום הלכתי עם יעל לקניון והיא סיפרה לי דבר ששירן סיפרה לה.

היא אמרה לי ששירן סיפרה לה שהיא סיפרה להורים שלי לא מתוך דאגה לי ורצון לעזור. אלא מתוך רצון להיות ה'חברה הטובה', להראות לכולם שהיא אמיצה ועוזרת, כדי שיחמיאו לה וישבחו אותה.

היא לא עשתה את זה מדאגה בכלל. אולי קצת. היא עשתה את זה בשביל תשומת לב.

ומאז אותו יום שנאתי אותה לתמיד.

גם יעל רבה איתה, ומאז זה היה רק אני ויעל בתוך המאבק הזה נגד הפרעת- האכילה.

עד עכשיו אנחנו נאבקות ביחד, לפעמים זה מצליח לפעמים זה לא, אבל כל מה שאני יודעת, זה שיעל היתה ותהיה תמיד החברה הכי טובה שלי.

כרגע אני באמצע כיתה י' ולא הקאתי מאז פסח של כיתה ט'.

אבל בנפש, הקול הזה שתמיד אומר, לוחש לך "שמנה... שמנה... תראי כמה את אוכלת..."

אני מסתכלת במראה ורואה בן-אדם שמן. למרות שאני יודעת שאני לא כל-כך.

אולי קצת כזה. מלאה. בדיוק כמו שהייתי בכיתה א'.

בקטע של הנפש נתקעתי. אין לי מושג איך להמשיך מכאן.

לפעמים זה משתלט עליי. לפעמים יש רגעים שלא אכפת לי בכלל, אבל זה תמיד יישאר אצלי.

אני חוששת שזה לא יעבור, זאת הצלקת שנשארה לי מהמחלה המקוללת הזאת.

עכשיו אני מבינה למה יעל כל-כך ניסתה לעצור אותי מלהיכנס לזה.

כרגע יש לי חברה אנורקסית שהגיעה למשקל נמוך עד כדי גיחוך, אושפזה כמה פעמים והמצב שלה בקרשים.

עוד חברה שהחליטה 'לאתגר' את עצמה באמצעות צומות.

כמעט כל חברותיי חושבות שהן שמנות.

אין לזה סוף.


אני מאד מקווה שאתם - הקוראים, תיקחו את הסיפור לתשומת-הלב ותפיקו ממנו את המסר שמתבקש ורצוי שתבינו ממנו. כל מי שמתלונן על סיפורים לא מעניינים ו"לאן הסיפורים הארוכים שגורמים לבכות נעלמו?" - הייתי מציע שיילך לעשות בדיקת רגישות. לי אישית הסיפור הזה עושה צמרמורת.

וכמו כן, כל הקוראים שטוענים שהבלוג הזה הוא טריגר אחד גדול - אולי. זאת בוודאי לא הכוונה. צר לנו אם מישהו חושב ככה וזה מה שהוא לוקח מפה. אני מניח שכל מי שיש לו מספיק שכל ועם ראש על הכתפיים יבין את רוח הבלוג ואת הכוונה האמיתית וייקח אותה איתו.

חג אורים שמח לכולכם.

וסופגניות זה לא רעל. רק אלה בלי הריבה

נכתב על ידי , 11/12/2007 13:53  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

גיל: 26

ICQ: 497454384 

תמונה




59
הבלוג משוייך לקטגוריות: אינטרנט , החיים כמשל , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל*מגניבה ברמות* אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על *מגניבה ברמות* ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)