אני לא חושבת על איך זה ירגיש, פשוט עולה על הרכבת ונוסעת. אבל אז המחשבות מתחילות להגיע והתבנית הזו שאני מנסה להימנע ממנה בלי סוף שואבת אותי לתוכה, הקצב עולה ויורד והרצף מופר. משהו בי מתחיל לתהות והמשהו האחר בי משתיק כי אין לזה באמת משמעות, או שיש לזה משמעות והיא לא משנה. וכך הנסיעה נמשכת עד שאני יורדת מהרכבת ועולה על אוטובוס לכיוון ההפוך שזו דרך מצחיקה לשבור את הקרח עם העיר הזו שמרגישה כלכך אני וכלכך מנוגדת בו זמנית. עומדת בתחנה ולרגע ההבנה של מה שקורה סביבי מחלחלת ואני מתחילה לרצות לברוח, אבל יש משהו ברגע הזה שאני מרגישה וחומק בשנייה, כי אני מסתכלת שמאלה והוא הולך לקראתי. אני מנופפת לו והוא מנופף לי והוא ממשיך ללכת ואני מאחוריו ואז האוטומט מתחיל. אני יושבת שם עם שני האנשים שתיאורטית אמורים ומנסה לבודד רגשות. מסתכלת מסביב ומחפשת משהו להיאחז בו. או משהו לעשות עם הראש שלי. או משהו לחשוב עליו. משהו חוץ מכלום. כל הרגשות שלי נדחסים עד שאני לא מרגישה אותם, אבל יודעת שהם שם. ואז עוברים למקום אחר. ואני מקבלת הכוונה ריגשית רק מלהתבונן. אולי זה לא עניין של הסתגלות. אולי זה עניין של דיסוציאציה. או שזה אותו דבר כי דיסוציאציה זו תגובה הסתגלותית? אני קצת עייפה מלחשוב בהגדרות. ומעוררות מוגברת. ומדריכות. והקצב הזה לא מוכר לי. ואני לא גמישה מספיק. ואין לי סיפורים ניטרליים לספר.