מקורה אנשים?!
וואי, איזה יום כיף היה לי היום!!
נסעתי לדיזינגוף סנטר בתל אבי. בואו ו..לא נתעסק עם הבעיות שהיו לנו באוטובוסים...לנו?
אוקיי..נססעתי עם יעלוש המקסימה (אממממממ...צל"ש!!!), והכנתי כריכים, לחמניות לדרך..^^..לכל היום...
הגענו לסנטר. הלכנו לחפש את "תומר" שזאת חנות של להקות (פוסטרים, סיכות, בדים, חולצות....ררר.. ><).
מצאנו את תומר.ממרחק (דיי גדול!!!) ראיתי פוסטר של טוקיו בכניסה..
מסכנה יעל! התחלתי לרוץ לחנות, לרדת במדרגות..!!! המדרגות ארוכות והן כזה מסתובבות (הצורה שלהן בעיגול כזה, ספירלה!), ואני? רק חסר לי שלא חרקתי כמו משאית כשהסתובבתי במדרגות.במהירות של..100 200 קמ"ש! ויעל? נשארה מאחורה..מסכנה, בחייאת!רצתי כמו..כמו..לאידעת מה, ואז?
הגעתי לחלון ראווה. טוב שיעל הגיעה מאחורי מתנשפת, אחרת לא הייתי משתלטת על הדבר היפה הזה, ו..לא משנה..
החנות הייתה...סגורה! אז חיכינו שלושת-רבע שעה עד שהחנות נפתחה..
איזה מוכר מטומטם!!!
למזלנו (או יותר נכון,למזלי..ררר... ><), המוכר היה כזה מטומטם! איך יכולנו להידפק עם מוכר כזה..דפוק?!
אני שואלת: "כמה עולים הפוסטרים האלה?"
והוא עונה: "מאתיים.
מה את אומרת, מעדיפה? מאתיים, או שישים?"
כזה, בצחוק..יודעים...
אני עונה: "שישים!"
אחרי זה שאלתי אותו: "כמה עולים הבדים של טוקיו הוטל (אגב???? מדהימים ביופיים, להתמוגג!!!!!)"
והוא עונה: "מאתיים. אבל זה באמת מאתיים.."
אני: "אה, בסדר."
הוא: "מה את מעדיפה, מאתיים או שמונים?"
ואני כזה (קצת במחשבה של...מה, אתה קוקסינל?
): "שמונים!"
אז..שמונים, ושישים.
קניתי שני בדים ופוסטר אחד של בילוש (My Husband...
). הבדים האלה? הם כזה...בד שמודפסת עליו תמונה של טוקיו, ואפשר לראות משני הצדדי, ורשום למטה באנגלית: "Tokio Hotel" , כזה... ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש ממש יפה! הם בערך ב..אורך: מטר וחצי, וגם גובה מטר וחצי, ממש גדולים!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
וגם הפוסטר של בילי ממש גדול, ו..ממש..יפה! (כאילו, ביל..וגם הפוסטר...xD)!!!
אז..הה לנו ממש ממש כיף, ולמרות שיעלי לא מעריצה של טוקיו (גם לא של מוזיקת אימו, רוק, דברים כאלה..היא פשוט... החברה הכי טובה שלי...
...!), היא.."נסחבה" איתי לאורך כל תל אביב כדי לקנות לי פוסטרים של טוקיו..איזו חברה!!!!!
דן...פילן דנק יעל (אז...תודה רבה יעל), אונד..איש ליבי דיש (ו..אוהבת אותך!)!
מקווה לעשות את זה גם בעתיד! בסוף נקנה את תומר! ונפטר את המוכר ההוא, הקוקסינל הדפוק! 
פויה לו!
אבוד לו! 
ו..זהו, זה מה שיש לי לספר.
ובנוגע ל "מחלה" שהייתה לביל? זה לא משהו כל כך נורא, ביל עבר את זה בשלום, המילה הראשונה שביל אמר לאחר שהוא לא דיבר במשך 10 ימים הייתה: "אהה..."
ו..בבקשה..! "מעריצות" שעושות מזה כזה סיפור ו...ביג דיל??? כאילו... הבנאדם קצת חולה, הוא בטח לא היה רוצה שאנשים יבכו ויצרחו בגלל זה, וירחמו עליו כמו על תרנגולת פני שחיטה (טפו טפו טפו..תאמת???מאיפה בא לי התאור המזוויע הזה?!?!?!?!?!?!?)
מממ...
אמשיך לכתוב בהמשך, ו..עשו טובה תגיבו!
תגיבו!
תגיבו!
תגיבו!
מקווה שזה נכס כי אני ממש רוצה ש..
תגיבו!
תגיבו!
und...
Bill Kaulitz???
My Husband!!!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
