שלום לך בעלי

אני  יודעת שאתה אוהב   אותי

אבל  לחיות איתך זה  כמו  לחיות על רכבת הרים .יום  1את שקט חמוד   ומצחיק  ויום אחר  אתה צועק

לי  "תסתמי את שקרנית" אתה כל הזמן כועס על ילדה .ואני  מרגישה שהיא מציקה לך . קשה  לי  לראות את ילדה  שלי  בוכה

גם כשאני  יודעת שאתה  כועס בצדק . 

אני  לא  יכולה יותר  לסבול את הצעקות שלך. בא  לי  לברוח ממך  רחוק .

אני  חושבת איך  אני  מתגרשת ממך ומבינה שזה  לא  יהיה קל כי אתה לא תתן לי

אני  מפחדת  שאתה  לא  תוכל לחיות בלעדי .

אבל אני  לא יכולה  להמשיך ולסבול את קריזות שלך

 שאתה מתחרפן אני  מפסיקה  לאהוב אותך ומתחילה לשנואה אותך עד  עומקי הנשמתי

זה  מה  שאתה  רוצה  שאני  ישנאה אותך ?

זה  אהבה  בשוילך לצעוק  עלי ?לרמוז  שאני  אמא לא מספיק  טובה ?

אתה  היתה  חלום שלי .בעל  שאוהב אותי  ורק  אתי

ועכשיו ?

אני  מנסה  ללדת לך עוד  תינוק  עושה זריקות וטיפולים  וחושבת  העם זה  כידי .שאלתי  אותך ואמרת לי  שכן אתה גם רוצה

אבל אני  לא  יודעת כי ילד  1  מחרפן אותך מה יהיה עם 2?

האם אני  אוהבת  אותך ?

האם  בא לי  ללדת לך   עוד  תינוק?

האם המשפחה  הזו שווה את כל  הכאב  שלי ?

והאם כל זה   טוב לילדה שלי ?

אשתך

רוצה כבר בית משלי  .אין לי כוח יותר להיות בשכר דירה .