פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 9/2007
"ואחרי ככלות הקול, היה לי כישרון גדול, להזדקן איתך ביחד."
בכל 14 וחצי שנות חיי, הייתה לי חברת אמת אחת.
חברה כזאת שהייתי מוכנה לעשות בשבילה הכל רק כדי לראות את החיוך היפה שלה,
חברה כזאת שהייתי מתמלאת אושר מלשמוע אותה צוחקת.
חברה כזאת שהייתי רואה כל יום, ובכל זאת בכל פעם שהייתי פוגשת אותה הייתי מחבקת אותה כאילו שנים לא התראינו.
היינו בלתי נפרדות, התבגרנו יחד, בכינו יחד, צחקנו יחד, את העתיד שלנו בנינו יחד..
עד שהגיע הלחוד.
יום אחד היא ניתקה קשר. היא נבלה ואני הייתי מלאת חיים, מבלה ממשיכה להנות, ואולי זה מה שסינוור אותי שלא ראיתי איך הנסיכה שלי נופלת.
ואני.. עולמי חרב עליי. הכל קרס.
כל העולם המלא והיפה הזה הפל לאוסף של דמעות וכאב.
יום אחרי יום, דף אחרי דף הייתי כותבת לה. כותבת לה בתקווה שהיא שומעת אותי.
כתבתי לה מכתב.. כל האגו המנופח שלי וההצגות של 'לא אכפת לי' צנחו,
וידעתי שסופסוף היא יודעת מה אני מרגישה, מה עובר עליי בלעדיה.
"ואם את רוצה לפרוח - תברחי
כי הכל נובל אצלי .
ואם את רוצה לשמוח - תברחי
כי כלום לא מצחיק אותי .."
היא לא רצתה שניפול יחד, היא הרגישה מיותרת, שהיא רק מפריעה לטוב שעברתי באותה תקופה.
ניסיתי להילחם עליה, לא רציתי לוותר, לא רציתי לעזוב אותה,
רציתי שהכל יחזור להיות כמו פעם ונמשיך יחד אבל משהו בדרך השתבש..
היא לא הייתה מוכנה.
ואני נשברתי. הרמתי ידיים והמשכתי הלאה. המשכתי הלאה עם חור ענקי בלב ששום דבר לא הצליח למלא.
התחילה תקופת הפוזה, סיגריות, חברות של הברזות, הפסקתי ללמוד, הייתי רקובה מבפנים,
חייתי כמו קליפה מהלכת שהתפקיד שלה זה להנות ולהיות דמות מסויימת.
אני רק רציתי..
אני רק רציתי את הנסיכה שלי בחזרה.
לא היה לי אכפת מכלום.
האהבה שלי אליה, האהבה שלי אליה היה הדבר הכי חזק בי.
החיבור שלנו היה מיוחד, משהו מלמעלה ניווט את הקשר הזה, הקשר הזה איתה..
היה כל מה שהיה לי בחיים.
אחרי חצי שנה דיברנו, העזתי לפתוח את הנושא ושאלתי אותה..
למה עזבת אותי?
השארת אותי חשופה ופגיעה, לא רציתי לחיות בלעדייך.
נפש מתה בגוף חי.
וכבר לא הרגשתי כלום. לא עצב, לא שמחה. לא צחוק, לא כעס.
ועכשיו פתאום את חוזרת לי לחיים.
אל תעזבי אותי שוב..
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
