פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 9/2007
איך הכל השתנה..
"איך את יודעת שמישהו לוקח אותך כמובן מאליו?"
-"איך אני יודעת?..
כשהוא לא מעריך את הזמן שלכם יחד כי הוא בטוח שאת שלו וזה לא ישתנה.
שהוא לא מעריך את הנשיקה שלכם כי הוא בטוח שהוא יוכל לנשק אותך שוב מתי שירצה.
כשהוא שם ואת מחכה לו, והוא לא מעריך את זה, כאילו ככה זה צריך להיות."
"רגע, אני לא אמרתי לך שהתכוונתי אליו.."
-"אבל התכוונת."
ומאז שהוא התגייס, חוץ מזה שהתרגלתי לא לראות אותו כמעט, הכל נעשה מכוער.
הרצון הזה לקום וללכת רק כדי שיבין שהוא יכול לאבד אותך בכל רגע נתון.
שהוא ילמד להעריך את מה שיש לו בידיים ולא כשיהיה מאוחר מדי,
שהוא ירגיש כמה הוא לא יכול בלעדיי.
אבל על מי אני עובדת, אני אוהבת אותו יותר מדי כדי לתת לו ללכת.
השמנתי המוןבזמן האחרון,
אני מוצאת את עצמי מקנאה בבנות יפות, עם גוף יפה, אני, מקנאה,
מתי הספקתי להפסיק לאהוב את עצמי כלכך?
איך חזר הרצון הזה להפסיק לאכול ..
לכי מפה, תקופה משונה. פשוט תלכי כבר!
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
