פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 9/2007
תן לי דקה להתרגל אלייך שוב.
הוא חזר לארבעה ימים הביתה, כשהתראינו ההתרגשות לא הייתה בשיאה, כנראה שהתרגלנו למצב.
הרגשנו מרוחקים יותר מאי פעם, והיו, היו מצבים שחשבנו שהכל הולך ונאבד לנו בין הידיים,
אבל כמו שאומרים, האהבה יותר חזקה מהכל.
אז עוד משבר, גם אותו נעבור.
אחרי כמעט שבעה חודשים אפשר לומר בוודאות שתקופה רעה לא תשבור אותנו.
היינו אצלו, שכבנו במיטה, התנשקנו, התלטפנו, יכולתי להרגיש אותו שוב..
הוא מנשק אותי בצוואר בעוד שאני שורטת אותו לאורך הגב התחתון, מרגישה את הנשימות שלו נעשות כבדות יותר ויותר.
אמצע האקט, הדמעות החלו לרדת, ככה פתאום בלי שום התראה.
הוא מפסיק, מחזיק את ראשי וחודר לתוך עיניי במבט שלו, מנגב את הדמעות, שואל מה פשר הדמעות.
'דמעות של אושר', הסברתי לו.
הוא מחבק אותי כאילו היה החיבוק האחרון, ואני מתמלאת מבפנים, אני בזרועותיו של הגבר שאני אוהבת.. מרגישה נאהבת, בטוחה, מוגנת, אתם יחד. יחד שוב..
בשאר הימים בילינו לנו כמו זוג זקנים, שכבנו לראות טלוויזיה, היינו בארוחת שישי אצל המשפחה שלו,
ניגנו יחד..
אני עוד זוכרת שהוא תמיד היה אומר כמה היה כיף אם הייתי יודעת לנגן, אם היינו מנגנים יחד..
הכל טוב מדי אבל לא מספיק.
מאין רצון לחזור למה שהיה פעם, פעם היה יותר טוב, פעם לא היה מי שיגיד לנו מתי להיפגש ומתי לדבר, והוא נשבר לי.
נכנס למצבי רוח משונים בגלל הצבא המחורבן הזה, העיקר עוד חודש הוא מסיים טירונות ואז הוא יתחיל לחזור הביתה כמו בנאדם.
אוף, למה הוא היה צריך להתגייס לשם..
קוטרית.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
