פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 9/2007
"כי אני חיית במה"
חזרנו לזמנים הטובים..
אפשר להגיד שגם חזרתי לעצמי לגמרי, התקופה האחרונה הייתה לא רעה, אבל נהייתי רגישה ובכיינית שלא צוחקת, שוב, קצת מזוייפת כזאת.
עשיתי לעמנואל קטעי רגשי כי חשבתי שהכל נגדי, כל העולם סובב סביבי, אני לא מספיק חשובה לו ובלהבלהבלה.
השמחת חיים חזרה אליי, ואיתה באים החיוכים והצחוק, והאדישות לדברים הלא חשובים שעשיתי מהם סרט.
חזרתי לשגרה, אבל שגרה מאושרת,טובה יותר, כמובן כמו שגדי תמיד אומר "הלהקה בראש ובראשונה!"
אח"כ חברים, יציאות, כבר כמעט שכחתי כמה כיף בבית ספר, לקום בבוקר שפוכה מתה ואז לראות את כולם.
בסופי שבוע יש לי את עמנואל שלי,
שכבר הפסקתי לעשות לו שיחות מעצבנות בטלפון ולגרום לו להרגיש רע עם זה שהוא שם,
חזרתי לקחת דברים בקלות.
כבר התחלתי להתחרפן מעצמי, לנתח כל דבר, להיכנס לעומק, וזה סתם הרס והכביד על הקשר.
בקרוב טיול סוכות עם הלהקה,
נו כן, אני יודעת שהולך להיות כלכך אבל כלכך טווווב(:
כמה התגעגעתי להופעות, לבמה..
אחחחח..
המצברוח שלי בשמיים.
מירית.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
