פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 9/2007
מאוחר מדי
"אם הייתה לי את האפשרות להיות איתך שוב..
הייתי מפנק אותך, היינו יוצאים כל יום, הייתי מלטף אותך עד שהיית נרדמת..
הייתי שר לך, לא הייתי מפסיק לנשק את השפתיים היפות האלה שלך אפילו לרגע,
אבל..
את כבר לא שלי."
מחזיק את ראשי ומשנה את טון הדיבור העליז שלו למבט מאוכזב.
רגע לפני שהוא הולך, הוא מחבק אותי, זז צעד אחורה "באיזשהו מקום בלב.. את תמיד תהיי שלי."
מתקרב אליי, אוחז בי יד אחת במוטן והיד השניה על הצוואר, מקרב את השפתיים שלו לשלי,
מפנה את הראש ואומרת 'לא.. אין טעם.'
והוא נשאר עם הרגשה של החמצה, אומר כמה אידיוט הוא היה שלא ידע להעריך אותי שעוד היינו יחד,
אבל אני.. לא מתגעגעת לעבר, גם לא למה שהיה איתו,
הוא הולך ואני מחוייכת, ולא בגלל המילים שלו, להן כבר הפסקתי מזמן להאמין,
רק בשביל לראות שעוד יש לי את היכולת להטריף אותם.
ולא חסר לי ריגושים,
אולי חסרה לי תשומת הלב הזו מגברים,במיוחד שעמנואל בצבא ואני לא יכולה לראות אותו,
להרגיש אותו..
אז אני מנסה להוכיח לעצמי בעזרת גורמים חיצוניים כמה אני שווה, ומושכת, וצנועה שזה מטורף.
הוא היה אמור לחזור היום. היה אמור, נו יופי..
ובגלל השטויות שהוא עושה שם הוא חוזר רק ביום שישי.
הלכתי לישון בתקווה שהוא עובד עליי, שהוא כן יבוא היום, למרות שהוא אמר, שאני אתעורר עם קפיצה על המיטה, אפתח את העיניים ואראה אותו.
אבל כל זה נשאר בגדר המילה 'בתקווה..'
אני מתגעגעת.
אם הוא רק היה דוחה את הגיוס..
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
