| 2/2008
החיים שמעבר
זה קשה פתאום, להתמודד מול כל האוכל הזה לבד. מול כל השפע, האוכל של אמא.. הביתי, זה שנשאר לך אחר כך הטעם שלו בפה, נו, זה שלא העזת לגעת בו כלכך הרבה זמן, כי הוא משמין.
שאין שום גבולות, אין חישוב קלוריות, אין רעב או סתם רצון עז לאכול משהו - כי מותר לי.
וזה נורא מוזר ההרגשה שאת אוכלת, ולא תוקפות אותך מחשבות על 'פאק, איך אני אוציא את זה?! אני אצא לרוץ? או עדיף לקחת לקסעדין? אולי אני אקיא?"
פתאום הכל בסדר.
פתאום אני מרגישה בן אדם.
ואני עדיין לא רגילה למצב, ועדיין מתוך הרגל אני באה לחשב כל קלוריה, ועדיין חלפה בי מחשבה לצום,
אבל לא.
אני לא חוזרת לשם.
מפה צועדים קדימה.
היום הראשון סומן כהצלחה, הרשתי לעצמי להתפנק, לאכול מהכל, כל הדברים האלה שמנעתי מעצמי להתקרב אליהם המון זמן, שלא הייתי מסוגלת להנות מהם.. פיתות, שוקולד, שניצל, עוגיות, קורנפלקס..
מיום ראשון אני אוכל 3 ארוחות עיקריות ביום ו2 ארוחות ביניים קטנות (כי בכל זאת, לא בא לי להפוך להר אדם. הקיבה שלי גדלה מרגע לרגע ו..כן, גם התחת).
4 פעמים בשבוע אני אעשה את הריצה שלי, דבר שמשחרר אותי מכלמחשבות השמנות.
יהיה טוב, זה בטוח.
אגב, תודה לכל המדהימות שהגיבו בפוסט למטה.
אין לכן מושג איזה חיוך העלתן לי על הפרצוף.
. . . . . . .
ולנושא אחר לגמרי (כי.. בכל זאת, יש חיים מעבר לאוכל),
כבר המון זמן לא היה לי איזה גברברון כזה נחמד שאני אוכל להתקשר ולהציק לו באמצע הלילה כשאני לא מצליחה להירדם ומוצאת את עצמי משחקת משחקים של ילדים מוגבלים באייסיקיו.
ואם להיות כנה לרגע?,
השיערות שגידלתי ברגליים מתחילות להטריד אפילו אותי.
הגיע הזמן לכפות את עצמי על מישהו שיגרום לי למען השם לסדר את הדבר הזה שאני קוראת לו הגבות שלי. או לפחות להתאפר, משו. (לא, חמודה, העיגולים השחורים מתחת לעיניים לא נחשב איפור).
ובכן, מסע החיפושים שלי יוצא לדרך?
הבעיה העיקרית היא שאני תמיד אוהבת לסבך הכל.
זה שרצה אותי - לא רציתי אותו, כי היה לי חבר, אני והחבר נפרדנו, עכשיו לו יש חברה - ופתאום החלטתי שדווקא כן בא לי עליו, נו מה, הוא סקסי, וגם לו די בא עליי, זתו'מרת.. אני חושבת (אתן עוקבות?)
בקיצור, מה אמרתי בקטע הקודם?
יהיה טוב 
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
