פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 3/2008
מן הקצה אל הקצה.
אחרי כמעט שנה בה לא למדתי אף יום אחד, אינספור שיחות עם עובדת סוציאלית\מנהלת בית ספר\קצינת ביקור סדיר\מחנכת\מנהל משרד החינוך (שהתגלה כאידיוט טוטאלי, דרך אגב) זה רשמי:
מצאתי בית ספר חדש.
אז נכון, החופש הגדול (מאוד גדול. כמעט כמו התחת שלי למעשה) שעשיתי לי מסתיים ביום ראשון
ואני אחזור לי לשגרת לימודים משעממת ואתחיל לקטר כמו כל הבכיינים האלה של -יש-לי-מבחן-מחר-אני-צריכה-ללמוד-אוי-יו-יואי!,
אבל זה עדיף מלשבת בבית, להוריד שיערות ברגליים עם פינצטה ותוך כדי לבלוס שוקולד עם חומוס, אני מקווה.
אז לקראת מה אני עומדת אני עוד לא בדיוק יודעת, מצפה לטוב כמובן,
שום דבר לא יכול להיות גרוע כמו הבצפר הקודם. טוב. חוץ מצביקה פיק עם קרחת אבל בואו לא ניתפס לקטנות.
. . . . . .
נראה לי שמישהו שמה למעלה יושב ומעביר עליי דאחקות. בחיי.
לשם הנאתי והפגת השיעמום, החלטתי להסתלבט על מישהו ולהגיד לו שמזה בא לי עליו.
תגובתו הייתה, לא פחות ולא יותר, שהוא רוצה אותי ו'יאללה בואי ניפגש ונראה מה יהיה..'
ותגובתי הייתה, שביקשתי שהאדמה תבלע אותי מיידית באותם רגעים ואני לא אצטרך לענות לו בכלל.
רק לי הדברים האלה קורים?!
. . . . . .
ולנושא קצת פחות משמח- האוכל.
כן היו לי מעידות, הייתי לבד בבית והקאתי שוב ושוב.
הלכתי לישון עם בטן מקרקרת.
אבל אני בהחלט לא מתכוונת לחזור לשם.
כרגע אני אוכלת בסביבות ה900 ליום, שזה נחמד, החילוף חומרים שלי מהיר והיציאות .. הס, אתם לא באמת צריכים לדעת.
אז היום נסחפתי ואכלתי בסביבות ה1,500 (אוכל של אמא נו) אבל אני לא עושה מזה ביג דיל,
אני ממשיכה כרגיל כאילו כלום לא קרה ולא רצה ישר עם דמעות בעיניים לחבק את האסלה.
הזמן קצר והמלאכה מרובה, ולשאלת המאה -
אני אצליח?
אני אצליח :)
וואהו, מה קרה שאני כלכך אופטימית לשם שינוי?
נו טוב.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
