פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 3/2008
תסגרי כבר את הפה!
שמנה.
איך את יודעת תמיד להרוס הכל הא?
יורדת יפה ואז ביום אחד, בום, עלית הכל חזרה.
אין אוכל בשבילך.
מצדי שהבטן שלך תצרח ותקרקר עד שהשכנים יישמעו.
על שטויות משלמים.
. . . . . . . .
אני זוכרת זמנים ישנים, שהייתי בריאה ונשית, עגלגלה, כמו שאישה צריכה להיראות.
היה לי חזה שופע ולא הייתי טורחת להסתיר אותו, להפך, הלכתי עם מחשופים והתרברבתי בו כאוות נפשי.
היו לי ירכיים מלאות, אגן ירכיים מעט רחב, בטן יפה, אבל הייתי סקסית.
לא חשבתי על אוכל בכלל, בסוף כל יציאה אני והחבר היינו הולכים לדפוק בורקס ב4 לפנות בוקר,
זה משמין? למי אכפת.
התנודות על המשקל לא הזיזו לי בכלל, פעם אחת אני קילו פחות, פעם אחרת שני קילו יותר,
גם ככה הייתי בטוחה שאני נראית מצויין ולא משנה מה הצג שעל המשקל מראה לי.
לפעמים, חברים שלי היו קוראים לי 'בטטה\שמנה' בצחוק כמובן, הרי היום זה נהפך לשם חיבה,
ולא הייתי נעלבת כי ידעתי שאני לא.
חשבתי שאם הורדתי כמעט 10 קילו ועכשיו אני ממוצעת, הכל טוב ויפה.
זהו, אף אחד לא יכול לצחוק עליי יותר.
כשהייתי מופיעה, הייתה לי נוכחות על הבמה.
כשהייתי מגיעה לאנשהו, תמיד בלטתי ומשכתי תשומת לב. כי כזאת הייתי, אחת שאי אפשר להתעלם ממנה.
ועם כל זה תמיד הייתי יותר רזה משאר האנשים שהסתובבתי איתם.
וככה בעצם רציתי כל חיי שיזכרו אותי. בתור 'ההיא, הרזה'.
היום?,
היום הכינויים השתנו במקצת, 'רבעוף\רזונת\אנורקסית'.
היום המספר שעל הצג כן משפיע עליי, וכמה שהוא יותר נמוך ככה המצברוח שלי עולה.
חזה שופע כבר אין לי, אני נאלצת להיעזר בפוש-אפ רצחני כדי שייראה שבכל זאת נשאר שם משהו.
אבל היום אני מרגישה הרבה יותר טוב עם עצמי.
כי היום, אני כבר לא מקנאה בבנות שהיו רזות ממני.
היום, אני לא מתביישת לבקש את המידה שלי בחנויות בגדים.
היום, אני לא צריכה להפוך את הארון כדי למצוא משהו שיחמיא לגזרה שלי.
היום, מה שהיה עמוק בפנים במשך שנים וסירב להתפרץ קיבל שם..
הפרעת אכילה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
