פלוגת הצער
לכבוד מיליארד טועים. |
| 5/2008
שנאה עצמית
אני שונאת את הגוף שאני חיה בו. כל פיסה, כל חלק הכי קטן.
אני מסתכלת במראה ומנסה לחשוב מה צריך לשנות, מה לא בסדר, ואני מגיעה למסקנה שהכל, הכל כולל הכל, קחו את הגוף שלי ותחליפו אותו בגוף אחר.
אני שונאת שמפטמים אותי כמו ילדה קטנה, כאילו אני באמת צריכה את זה, שונאת לאכול עד הבחילות המטורפות להתכנס בתוך עצמי ולבכות, לבכות שעות על גבי שעות ולשנוא את עצמי עד מוות.
מגיע לי לרעוב.
לרעוב עד שאני אראה שחור בעיניים, לא אוכל לזוז, לעשן סיגריה אחרי סיגריה ולא לזכור בכלל מתי הפעם האחרונה שאכלתי.
ולפעמים, כאחרי שאני מוצאת את עצמי רוכנת מעל האסלה ומקיאה, או סתם קמה אחרי מהמיטה צום,
אני מרגישה את פעימות הלב האיטיות ומפחדת, וממתי הפחד הזה למות התעורר פתאום?,
אף פעם לא עניין אותי המצב הבריאותי שלי, גם בימים בהם איבדתי את ההכרה והייתי לבד. לבד.
אנורקסית מטומטמת, היא קראה לי, "תראי מה נהיה ממך, את גומרת פה את כולם".
אחרי כמה שעות היא באה לחדר ושאלה בטון עצבני "אכלת היום?"
"מצטערת, אנורקסיות מטומטמות לא אוכלות, אמא.."
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
