האמת היא שזה נושא לא קל. חייהם של בני אדם מוטלים על כפות המאזניים.
בהתחלה (טוב, לא בהתחלה בהתחלה, התחלתי לחשוב על כך רק אחרי עופרת יצוקה, ויותר ברצינות אחרי שהשתחררתי) הייתי בעד, מאוד מאוד בעד. נראה לי מאוד הגיוני לשחרר אדם שמענים אותו, מכים אותו, מתעללים בו, ובואו נגיד – הם לא הנשמות הכי טהורות בעולם, הם ארגון טרור. אחרי ששוחחתי על כך עם חברי, השתכנעתי שהמחיר עלול להיות גדול מדי. חטיפות נוספות, פיגועים, מחבלים מתאבדים. לאורך השנה וחצי האחרונות, הייתי נגד עסקה כזאת לשחרור גלעד שליט. הפחד וההגיון השתלטו עליי. בשבוע שקדם לשחרור, הייתי ברגשות מעורבים. ביום השחרור עצמו, היה קשה מאוד שלא להיות בעד. הלב כואב, אתה כבר מחכה לראות אותו חוזר הביתה.
בשבוע האחרון חברי טען שמשפחת שליט אנוכית אם היא רוצה להוציא את העסקה הזאת לפועל. זה הכה בי כמו רעם. יש צדק בדבריו, אבל יש גם המון הגיון באנוכיות הזאת – זה הבן שלהם. ברור שהם ירצו לראות אותו בבית. הם גם לא אשמים בכך שהוא נחטף, זה יכול היה להיות כל אחד אחר, וגם על מישהו אחר – משפחתו הייתה נלחמת להביאו. האנוכיות, במקרה הזה, נראית לי לגיטימית (ואני שונאת את התכונה הזו בד"כ).
חברי גויס לשריון אחרי הרבה הרבה בלגן. הוא יכול היה להיות אחד התכניתנים הטובים ביותר שראה צה"ל, ואם לא אז קצין מצטיין במודיעין. עם זאת, הוא אהב להיות בשריון, הוא אהב את החברים שם ואת מה שזה מוציא ממנו. אבל אחרי מעט זמן הורידו לו פרופיל (דבר שהיה צריך לקרות לפני הגיוס) והוציאו אותו מהשריון. כשהיה מבצע עופרת יצוקה הוא היה בצבא תשעה חודשים. אם היה נשאר בשריון הוא היה מגיע לחטיבה 401, כנראה, ומשתתף במבצע. אם הוא היה נופל בשבי, אין לי אפילו ספק קטן שבקטנים שהייתי מנסה להוציא אותו משם.
אני זוכרת איך בחגים בעבר שמו לו כסא בשולחן, בתקווה שיחזור. לא כל כך הבנתי את המשמעות. חשבתי לעצמי "הוא בטח לא יחזור" והמשכתי הלאה. פשוט ביותר. אפילו לא עלתה בראשי המחשבה שהוא יחזור. לא מתוך פסימיות, זה פשוט עבר לי ליד האוזן. גם לא נשמע לי הגיוני ש"יחזור עד החג הבא" כל פעם שאמרו זאת. כמו צלקת, שתמיד תשאר, פשוט השלמתי עם העובדה שגלעד יישאר בשבי (אולי לא השלמתי, פשוט הבנתי שכך יהיה ופשוט לא חשבתי על אפשרות אחרת. אולי ככה זה כשגדלים כאן לאור המקרה של רון ארד).
אני זוכרת שכששרתתי בלשכת הגיוס, והיו לי תורנויות גיוס, הייתי מסתכלת על הצעירים שמתגייסים (בעיקר צעירים, כי אלה היו ימי גיוס לקרבי). היה לי כל כך עצוב כשחשבתי שאולי חלק מהם לא יחזור הביתה באיזשהו שלב. אנחנו נכנסים לצבא בכזה בטחון בגיל 18, 18+ ובטוחים שנעשה שנתיים-שלוש (חלק יחתמו קבע, אבל לא על כך מדובר) ואח"כ תהיה נסיעה לתאילנד או לדרום אמריקה או לכל מקום אחר, ונתחיל חיים חדשים. הראש קליל, אין דאגות. הראש לא תופס שמשהו עלול לקרות בדרך. מאז החטיפה של גלעד הרבה העלו דאגה שמא לא ידאגו להם אם יישבו. הראש התחיל לפעול יותר בכבדות. קלילות הנעורים פינתה מקומה לדאגה. עכשיו כולם מרגישים יותר בטוחים, אבל אני מקווה שידאגו לעצמם יותר מקודם.
המחיר גבוה, זה נכון, אבל זו סוגיה מורכבת וקשה. קשה מאוד להחליט מה נכון ומה לא. אני חושבת, עם זאת, שבחמאס יש כל כך הרבה אנשים, בטח מאות אלפים, שעוד 1000 לא יעשו הרבה הבדל.
ההבדל הוא בחוסן הבטחוני שלנו כמדינה, שאיבדה מחוזקה בעקבות העסקה. אי אפשר לדעת מהו הפתרון הנכון ביותר שבעזרתו נערוב לכך שלא יהיו כאן חטיפות או פיגועים, אבל ברור שהצבא צריך להיות חזק והמודיעין טוב ככל האפשר, ואנחנו צריכים לשים לב ולהיות עירניים.
אני מאמינה שכל בני האדם שווים, ולכולם זכויות שוות, ולכן לא אנסה לפגוע באנשים שלא עשו לי כלום. עם זאת, כשמישהו תוקף אותי – אנסה לפגוע בו ולהגן על עצמי. אני מאוד מקווה שייווצרו כאן תנאים לשלום (אמיתי, לא כסת"ח), אבל כל עוד מנסים לפגוע בנו אנו צריכים להגיב בצורה הכי טובה שאפשר. וגם – למרות הדעה שלי, שכל בני האדם שווים, המשפט שתפס אותי הכי חזק מכל אירועי השלשום, הוא שחייל ישראלי אחד שווה ל-1027 אסירים פלסטיניים. יש בזה משהו, אי אפשר להכחיש, זה עושה משהו בלב.
עוד דבר שתפס אותי היה הצחוק של יונית לוי, שסופסוף הסירה קצת מהקליפה הקשוחה שלה, והמשפט החזק שלה – הוא נראה כמו ילד בן 25 :)
כל כך הייתי רוצה להכיר את גלעד שליט, להיות חלק מחבר מרעיו. נראה לי שזה דפוס קבוע אצלי – הרי כתבתי את זה גם על פרדי. רק שעם גלעד זה עוד יכול לקרות. אני גם מקווה שחבר שלי יפגוש אותו ויהיו ביניהם יחסים טובים. נו, חלומות גדולים, אבל ארציים. הוא נראה לי כמו מישהו שטוב להסתובב איתו - מקווה שעוד אכיר אותו בעתיד.
אני מקווה שגלעד יחזור לכל הדברים שהוא אוהב במהרה, שישתקם ושיהיה לו רק טוב. עד עכשיו ראו אותו מסתובב ברחוב ורוכב על אופניים. אם זאת ההתחלה, כנראה שההמשך טוב.
אני עובדת בחנות נעליים לילדים. ביום שלישי, כשחזרתי לי הביתה מהעבודה, חשבתי על כך שיום אחד הוא ימצא מישהי, שתתמוך בו (והוא יתמוך בה), ויהיה להם טוב ביחד, ואח"כ יהיו להם ילדים, והוא יבוא לקנות להם נעליים. מי שתעבוד (או יעבוד) שם אולי ייזכר, במעומעם, שהוא הוא החייל שחזר אלינו, אז, אחרי כל כך הרבה זמן שבו קיווינו שיחזור. הוא ייבלע בחיי היומיום שלנו וימשיך להיות כשאר האנשים, וזה מה שיפה בחיים האלה - הרגעים הקטנים, שנראים שגרתיים ומובנים מאליהם, אבל עד לפני שלושה ימים הם נראו מאוד רחוקים מאדם אחד, שישב אי שם במרתף, וחשב שלא יזכה עוד לראות אור יום. הלוואי שיזכה לחיים נורמליים וטובים, שיהיה מאושר, שתמיד נראה חיוך על פניו ושיעביר לכולנו את ההנאה מאותם רגעים קטנים.
הייתי רוצה להיות דוגמנית, רק כדי שאוכל ללבוש בגדים יפים כל היום ושיישאר לי זכרון מהם (תמונות), גם אם הם לא נשארים אצלי, בלי שאצטרך ללכת לחנויות ולקנות בגדים בכסף שאין לי (יש יותר מדי בגדים יפים שם בחוץ, והדוגמניות זוכות ללבוש אותם בחינם).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
