נו, אז שוב.
נדמה לי שזה לעולם לא יסתיים, כל הקטע הזה עם המכתבים.
ואולי טוב שכך..
אתה מבין, זו הדרך שלי לפרוק, להביע רגשות. כמו שהדרך שלך היא..
רק שאתה בטח עושה את זה יותר טוב ממני.
אולי יבוא יום ובו תגלה על כל המכתבים הללו..תקרא את כל המכתבים הללו..
תצחק ותגיד 'איך, איך הייתי עיוור כ"כ?!'
ואולי שוב, אני משלה את עצמי.
כן, כמעט בטוח..
נו, אז שוב.
שוב אני כותבת לך מכתב, בלי לדעת מה לכתוב בכלל.
פשוט נותנת לאצבעות לנוע מעצמן..לאותיות להתחבר מעצמן, להפוך למילים, ואח"כ למשפטים,
למשהו שלם.
כמונו.
כמוך, וכמוני.
ביחד?
לא.
שוב, אני משלה את עצמי.
כן, עכשיו כבר לא כמעט...
עכשיו בטוח.
לפעמים אני תוהה, מה היית אומר על כל זה..
הייתי רוצה שתביע דעה, שתאמר קצת מה אתה מרגיש וחושב.
הרי לכתוב אי אפשר לבקש ממך, הרי אמרת שאתה אף פעם לא מצליח.
אפילו לדבר איתך אי אפשר.
כמו מכונה מונשמת בבי"ח, חי, אבל לא באמת.
כמו אדם שלקחו לו את כל הזכויות...
ועכשיו אני מבינה שאני באמת כותבת שטויות.
עכשיו, בטוח יותר מאי פעם.
ואולי לא.
נו, אז שוב.
הפעם, הרבה פחות מובן, הרבה פחות ברור,
הרבה יותר סימני שאלה.
נו, הרי הכל אתה יודע.
בסופו של דבר אתה תבין, אני בטוחה. אם תעשה קצת מאמץ. קצת מאמץ.
הכל אתה מבין, אין בך ספקות. הכל אתה יודע, תמיד.
רק אותי לא.
ולא מעניין אותך לדעת?
כנראה שלא. כבר הבנתי מזמן שלא.
אני יודעת, אני מוזרה. המכתב הזה מוזר. גם בשבילי.
הכל לא-ידוע.
הכל סימן-שאלה-אחד-גדול, הכל אפור-גובל-בטשטוש, הכל עצוב-קודר-משעמם-שמח-מעניין.
גם בשבילי.
במיוחד בשבילי.
את הכל אני משאירה פתוח, מנסה לתת לזמן לעשות את שלו, בפעם אחת, ואולי להבין למה לא עשיתי את זה עד עכשיו.
יש בי המון סימני שאלה, המון ספקות-בניגוד אלייך, המון רווחים וחורים.
אבל אני מנסה להשאיר את כל זה פתוח.
לא לענות.
שקט.
ההרגשה המוזרה של חוסר-הידיעה,ההרגשה הזו של לא לענות על הכל, לא לדעת הכל- דבר שמעולם לא עשיתי, מותירה בי תחושת סקרנות.
סקרנות ופחד.
לא רוצה לדעת.
לא רוצה לדעת אם צדקתי או טעיתי, לא רוצה לדעת מה יהיה. לא רוצה לחשוב מה יהיה.
לא רוצה לקוות.
רוצה לקוות.
רוצה לחשוב. רוצה לדעת. רוצה להיות זאת שצודקת. רוצה לדעת שצדקתי.
שאני לא מדמיינת, שאני לא חולה, שאני לא ילדה קטנה.
שאני יודעת מה אני רוצה, שאני יודעת מה לעשות.
נו, אז שוב.
שוב הדיבורים הללו על כלום-לא-משתווה-אלייך, כלום-לא-מעניין-חוץ-ממך, כלום נהפך חסר משמעות בלעדייך.
כלום כלום כלום.
כלום איתך וכלום בלעדייך.
בעצם, מתי היה איתך???
נו, אז שוב.
שוב מכתב.
שוב שאלות, שוב תהיות, צפיות, הבנות, אי-הבנות, הטחות, משמעויות, סתירות, כוונות, ומטרה אחת.
נו, אז שוב.
שוב מכתב.
מוזר ביותר, יש לציין.
בטח בהשפעת הספר שקראתי בשבת.
כן, בטוח בגלל זה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
