זה גורלי, ואלה חיי...

פשוט גועל נפש.

בחיים שלי לא ראיתי כזה דבר.

איזה חוסר-איכפתיות, אגואיסטיות, חוסר-אחריות וגועל.

מה קורה פה?!?!?!?!!?!

ביום שני, בשיעור מחול-קומפוזיציה,השיעור שבו אנחנו עובדות על הריקודים שלנו, המורה עשתה לוח-זמנים ליום שישי.בדר"כ אנחנו לא לומדות יום שישי,אבל בגלל שיש לנו בגרות אז יש לנו שעות נוספות.

המורה קבעה שעושים חזרה לריקוד שלי ב-8:30 בבוקר, עד 9:00. זה רק חצי שעה.עד שהבנות מתארגנות ומתחממות כבר נגמר הזמן,וזה קורה אם הן מגיעות בזמן.וזה אף פעם לא קורה.

אחריי היא קבעה חזרות עם בנות אחרות, לכל בת היא נתנה חצי-שעה.

בסוף השיעור היא חילקה דף עם הלו"ז לאותו יום.גם אני קיבלתי דף כזה, והיה כתוב בברור שב8:30 יש חזרות לריקוד שלי.

סבבה? סבבה.

ביום רביעי,היה אמור להיות לנו שיעור מודרני,שבו אני לא משתתפת בגלל הרגל [פוסט ראשון],אבל הוא התבטל בגלל שזה היה יום צום ואנחנו בצפר דתי.אז הבנות קבעו במקום השיעור הזה-שיעור מודרני ביום רביעי ב19:00 עד 22:00.ואני כמובן לא הייתי צריכה להיות נוכחת,כי אני לא רוקדת.

סבבה? סבבה.

אז מה קרה?

לפי מה שאני הבנתי, כי כמובן אף אחת לא טרחה לספר לי,

ביום רביעי בערב,בזמן שיעור מודרני שבו לא הייתי, הבנות קבעו עם המורה למודרני [שזאת לא אותה מורה לקומפוזיציה] חזרות ביום שישי ב8:30 בבוקר.

במקום החזרות שלי.

בלי לדבר איתי, בלי להודיע לי.

הייתי אמורה לנחש לבד.

אתמול בלילה, אחרי שאני כבר מתכננת מה לעשות בשיעור שלי ועל מה לעבור ומה ללמד, למרות שאני עם רגל נכה, בשעה 23:00 ילדה מהמגמה שואלת אותי במסנג'ר אם יש שיעור מודרני מחר. אז שאלתי אותה "למה שיהיה?!" והיא הסבירה לי שזה מה שהן קבעו.

הסברתי לה יפה שאמור להיות שיעור שלי,שזה מה שקבענו קודם וזה מה שיהיה.

התקשרתי לאחת הבנות מהמגמה וביקשתי ממנה את המספר של המורה של מודרני.

אבל אז ניצוצות החינוך שקיבלתי התעוררו לחיים, ואמרתי לעצמי שאני לא הולכת להתקשר למורה ב23:00 בלילה.

ותכלס?!אני צודקת.לא מתקשרים לאנשים בשעות כאלו, במיוחד לא אם אלה המורים שלך.

אז שלחתי לה SMS, שקבענו כבר ב8:30 שיעור שלי,ושאני מבקשת שתיצור איתי קשר בדחיפות.

הכי מעצבן,

זה שבשעה 21:30 אתמול, לפני שעוד ידעתי על כל זה, שלחתי SMS לבנות של הריקוד שלי שלא יאחרו ויגיעו בזמן [איחורים זה משהו יומיומי ושגרתי אצל הבנות האלה].

אז הן רואות שאני לא מודעת לשינוי- למה לא להתקשר ולהודיע?! או אפילו לשלוח SMS?!?!?! מה הבעיה בזה???

כ"כ קשה לקחת אחריות ולהודיע כזה דבר????????

ומה עוד יותר מעצבן?! שהמורה אפילו לא חזרה אליי אחרי הSMS הזה.

בגלל שהרגל שלי נכה ואני לא יכולה לנסוע באוטובוסים,דודה שלי תכננה לקום במיוחד בשבילי מוקדם בבוקר, להסיע אותי לבצפר ולחכות לי שם חצי שעה [כי לא שווה לנסוע ולחזור] בזמן החזרות, כדי שיהיה לי איך לבוא.

והמגמה יודעת שאני לא באה לבד.

הן מנסות לתרץ את זה שהרגל שלי נכה.

הן מנצלות את העובדה הזו לטובתן.

אז מה אם אני לא יכולה לרקוד??

למה הכל בא על חשבוני?!

למה אתן לוקחות ממני את הזכות לציון בגרות מינימלי?!

והכי מגעיל, זה המחשבה שעוברת להן בראש ש-"טוב, אודליה לא יכולה לרקוד אז היא לא יכולה לעשות חזרות,אז בשבילנו היא לא קיימת במגמה."

כאילו פאק !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

רק ביום שני הבהרתי לכולן טוב טוב שא-נ-י הולכת לרקוד בריקוד שלי ולא משנה מה.

רק ביום שני הבהרתי להן שיש חזרות לריקוד שלי.

והן יודעות שיש חזרות לריקוד שלי!!!!! אז למה לקבוע משהו על הזמן הזה?!?!?!?

אווווווווווווווף, אני מתחרפנת כבר!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

אף פעם לא הייתה להן אחריות, הן תמיד איחרו-אם בכלל הגיעו לשיעור,

ולי יש זכות דיבור כי אני הייתי בכל השיעורים תמיד בזמן.

וכשאני קובעת זמן לחזרות שלי מה הן אומרות?

"אבל גם לנו יש ריקוד".

כאילו שהן קבעו באותו זמן חזרות לריקוד שלהן.

הן לא. אז למה לא לעשות חזרות לריקוד שלי?!?!!?!?

תסבירו לי את ההגיון בחרא הזה.

ועוד דבר שמעצבן זה- שאף אחד לא מבין אותי.

אף אחד לא מבין את הרצון שלי לרקוד.

אף אחד לא באמת מבין מה זה נותן לי ולמה אני עושה את כל זה.

היום חברה שלי אמרה לי שיש לי את האפשרות לוותר על זה וללמוד לדברים אחרים.

אבל אני לא רוצה.ואף אחד לא מבין את זה.

היום אמא שלי אמרה לי "אל תדאגי,את תקבלי ציון טוב בכל מקרה".

אבל היא לא מבינה שלא משנה לי הציון.מצידי אפילו להכשל.

א-נ-י ר-ו-צ-ה ל-ר-ק-ו-ד.

האדם היחיד שיכול להבין אותי זה אדם שבא מהמקום הזה.

והאדם היחיד שאני מכירה שהוא כזה-זה ישי.

ואני לא רוצה לפנות לישי כל פעם שיש לי בעיה.

לא רוצה.

יש לו כ"כ הרבה על הראש עכשיו,ואני עוד צריכה להעמיס לו את שלי?

בהתחלה,עוד לפני ששברתי את הסחוס בברך וכשעוד יכלתי לרקוד,

דיברתי עם ישי על התיסכול שלי בגלל החוסר אחריות של המגמה.

והוא אמר לי "אודליה,אל תיהי תלויה בהן.תיהי תלויה בעצמך בלבד."

ועכשיו? אפילו להיות תלויה בעצמי אני לא יכולה, כי אני לא יכולה לרקוד.

עכשיו אני הכי תלויה בהן.יותר מתמיד.והן מפנות לי גב.

הפתרון היחיד שאני רואה הוא פשוט לעזוב את כל המגמה הזו, לחפש רקדנית מבחוץ ולעבוד איתה.

זה הכי טוב.

אבל יש כמה בעיות:

הרקדנית היחידה שאני מכירה מבחוץ היא דווקא רקדן-ישי.

ואנחנו בצפר דתי, הוא לא יוכל לרקוד בבצפר שלנו,ההנהלה לא תסכים.

וגם ככה באיזשהו מקום אני לא רוצה שהוא ירקוד,כי יש לו טונות על הראש ובסופו של דבר זה עוד יעלה לו בבריאות, ואין לו זמן בשביל הריקוד המטופש שלי.

וזהו,אין לי שום אופציה אחרת.

חוץ מהאופציה שישי יקשר אותי לאחת הרקדניות מהלהקה שלו.

הבעיה היא שהיא בטח תרצה על זה כסף שאין לי,וגם כל הנסיעות עד לשם זה 55 שקל הלוך חזור,ואני לא יכולה להרשות לעצמי כ"כ הרבה נסיעות,וגם אני צריכה רקדנית שיש לה זמן בשביל זה.

ושוב, אני לא רוצה לפנות לישי בכל בעיה שיש לי.

אבל מצד שני,רק הוא יכול להבין אותי.

ורק הוא יכול להביא לי פיתרון הגיוני.

אז מה עושים?!

:S

חברה שלי אומרת לי לעזוב את כל זה. שאני פשוט אניח לבגרות במחול.

אבל היא לא מבינה שאני מחכה לזה כבר שנתיים.

ועכשיו מספיק אני צריכה להתמודד עם העובדה שאני לא ארקוד בה,אז לפחות שיהיה לי ריקוד.

כי הפנמתי את העובדה שהסיכויים שאני ארקוד שואפים לאפס,ושחייתי בסרט עד עכשיו.

ותכלס?!

לפעמים גם בי עוברת המחשבה-'למה שלא תניחי לכל זה?'

אני עוד שניה אתמוטט מעצבים.באמת. ויהיה לי זמן לבגרויות אחרות.

אבל המחשבה הזו עוברת מהר מאוד.

אין סיכוי. פשוט אין סיכוי שאניח לזה.