זה היה לא מזמן. החורף היה חורף והנעליים היו עם שרוכים. לא ממש ידעתי מה יקרה ואם, אולי, צריך לקרות בכלל משהו. היה גם פתיתי שלג שנערמו לעט וכל מיני אלמנטים של דלות והישרדות של חיילים כאילו חזרנו לשנות הארבעים והצבא הוא בכלל חבורה של פלנגות. לא היה טוב אבל בכל הקור העז הזה היה אינטימיות של מיסכנות שקירבה בינינו. חשבתי שזה יהיה אחד מהרגעים האלו שאספר לילדים שלי עלייהם, או שנעלה זיכרונותת בגיל שלושים "חורף 2014 בקו רמאללה, זוכרים?" אבל לא ניראה לי שזה יקרה, כי בחורף הזה מת בי משהו בפעם הראשונה.
קשה להגיד מה היה חי שם קודם בשביל שימות אבל חד משמעית משהו מת בי. הוא מרקיב כמה חודשים מבפנים וצובר אובש של סיוטים ובקטריות של אכזבה. מוגלות של הדחקה ודלקות של הכחשה. הוא שם, אני לא יכול לתת לו שם או להבין בכלל מה הוא אם בכלל, אני רק יכול לספר מה קרה בפסקה קצרה אחת ובודדת שתזכיר לי עוד שנה וחצי, כשאסיים, שיש לי משהו רקוב מבפנים.
הקפיצו אותי בבוקר שלמחרת לש"ג "בוא, יש אירוע למעלה" אז קפצתי מהמיטה ושמתי עלי ווסט ונשק. "מה קרה?" שאלתי תוך כדי שאני בודק אם יש עלי סט לפתיחת ווריד ומורפיום "תינוקת, איבדה הכרה. אמבולנס בדרך." כבר התחלתי לרוץ, האמבולנס חיכה לי בש"ג. לא הבנתי בידיוק למה עליתי, היו כבר מטפלים באמבולנס אבל היה לי צורך, רציתי להיות משהו במציאות הזאת שגם ככה אני לא מבין. "היי, יש עלייך במקרה וונפלון 26?" "כן, יש לכם aw. תינוקות?" "כן" והגענו. היא הייתה בת ארבע, מעולפת, מופשטת כשהגרון ובית החזה שלה אדומים ולא נושמת. הטיפול היה חד וראשוני בעיקר, הפארמדיק איבחן דלקת ראות בזמן שפתחתי לה ווריד במצח. האמסנו אותה ואני נישארתי מאחור, חיכיתי, עם כפפות כחולות וטיפת דם גסה על האצבע. כשחזרתי לבסיס הכל המשיך כרגיל עם עוד שמירה, עוד פטרול, עוד קפה בלי סוכר, עוד... בעיקר עוד ובYnet. כתבו שהיא נפטרה בדרך.
זה לא שלא היה לי כבר מוות בחיים שלי, זה לא שלא ידעתי שזה יגיע. משהו בפרצוף הזה שלה.. גורם לי להתיל ספק בגורל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: