כשבונים בניין חדש הוא צריך לעמוד בתקנים של עמידות החומר: יסודות עמוקים, בטון צפוף, אינסטלציה אל חלד, זכוכית שעומדת בלחץ, צבע אוטם רטיבות, עמודים תומחים לפי שטח פנים, קורות ברזל על כל ארבע מטר, השקיה, חשמל, נקודות כיבוי שרפות, מקלטים בכל קומה וכו'. הצפי המבוקש הוא 250 שנה לפחות עד שהבניין יתבלה ויקרוס. אין ספק שהאדם המודרני הגיע להשגים מרשימים בכל הקשור לעמידות הבנייה העכשווית, במיוחד בגוש דן, אך איתנות הזקפה של טקטוק לא ניראתה ולא דומיינה על ידי אף מהנדס בנייה או אמן סורייליסטי. טיקי לא סבל מהעניין, אולי זה קצת הקשה עליו בחיי היום יום כשיצא מקוטלי המעגל המוכר שלו. בהתחלה זה היה מוזר: רופא המשפחה היה צריך לקחת בבדיקות השיגרתיות לא רק משקל וגובה אלה גם את ממד הנפח והיה מודד את העגן ועל הדרך גם את הזקפה שלו. מגיל עשר חיפש שיטות ואמצעים להסתיר את הבלט במכנסיים ואם כבר מדברים על זה טרנינג יצא משימוש ממלתחת הבגדים.
טקטוק לא היה חרמן גדול, הוא אפילו לא היה גבר ממוצא בכל הקשור לספורט ומכוניות. הוא היה בחור רגיש, מתוק עיניים עם סימפטיה לאנשים חסר תעוות בצע. סה"כ אדם טוב עם רושם ראשוני דפוק אבל אדם טוב. חבריו לא יכלו לחבק אותו, נשים לא ידעו לקרוא את הסיטואציה והחלק הכי גרוע שלא יכל לשכב על הבטן. אבל היו לכל הסיפור דווקא כמה יתרונות: כשהיה רץ היה חותך את האוויר כמו מטוס, המפקדים שלו בצבא לא במקשו ממנו להתגלגל ביבשים, שרצה להקניט את חבריו בים היה צף על הגב וצועק כריש כריש. כן, אחת מיכולות הסגולה של טקטוק הייתה להפיק מכל רע טוב, להסתכל על חצי הכוס המלאה. אין ספק שחבריו הקרובים שהכירו אותו - אהבו אותו למרות תופעת הטבע חסרת הוויאגרה.
יום אחד התגלגל העולם וטיקי מצא עצמו כמו אביו - רופא שיניים מכובד בעל קליניקה פרטית באזור טבריה. הוא קרא לה "חיוכי שורש השיניים" וכולם ידעו שמי שיבוא לטיפול, לא משנה איזה, יקבל גז צחוק במינון המתאים. "זה בשביל למשוך לקוחות" היה אומר אבל כולם ידעו שזה בשביל להפיג את המטח הזיקפתי. על כל פנים בלי ששם לב לכך הקליניקה שלו התאספה בנשים שבאו ליראות את התופעה וגם בשביל ניסיונות נועזים להוריד את המחיר אבל חוץ מכמה משחקים מיניים לא מצא אהבה. לא משנה גיל, צבע או גזרה טיקי לא מצא בנשים הללו שום תשוקה או חיבה. הוא לא נמשך לסטטוס הקבוע של חזה טוסיק ורזון- כשהו דמיין אישה היה מדמיין אותה כקופסאת גרנולה - מלאה בגרעיני יסוד של אמא אדמה שמשאירה לך טעם של עוד. וככה טיקי נישאר - מצליח, יפה, בעל פרנסה, בלי אהבה ועם זיקפה תמידית.
"שמע, המצב חמור" אמר לו רופא המשפחה
"למה אתה מתכוון דוד?"
"הזקפה." אמר והביט בה שוב "אני חושב שהיא מקולקלת"
"מה אתה מתכוון לנטיה ימינה? שטויות דוד זה עוד מהטירונות. עניין של החלפת יד"
"לא טיפש, הבולבול שלך עומד כבר כל כך הרבה זמן שאם הוא ירפה אתה תמות" בלע טיפה רוק והביט לו בעיניים ואחר כך בזיקפה שוב. טקטוק עקב אחרי מבטו והסתכל אל חברו הטוב ולא הבין
"מזותומרת? למה שאמות לעזאזל? זאת רק זיקפה!" הדוקטור התחיל להסביר לו על איזשהו גיד שמחובר לו למוח ולתאי עצב אבל טקטוק לא הבין כל כך. לימודי הרפואה שלו התחלקו בעיקר בין גז צחוק לשינה על הגב.
"אז מה לעשות דוד? לקחת וויאגרה? מה לעשות?"
"אתה צריך ללכת עם הכלב שלך לים המלח ולשכב שם ערום שלושה ימים"
"מה זה יעזור לי? פאק אנחנו במאה ה21 מה זה ההוקוס פוקס הזה?"
"הדוד שיקר לך פעם?"
וכך טיקי יצא לים המלח, מצא איזה קבוצת סטודנטיות למדעי הרוח שחקרו את ההשפעה של ערום בקבוצה. הוא מאוד נהנה מכל הסיפור, אפילו מצא אחת בשם נולי מאיזו ארץ בין שוויץ לצרפת שהאמינה בחופש האדם ובערום תמידי. הם התאהבו ומצאו עצמם מחותנים באמצע יער הפיות בבית אורן, ערומים כביום היוולדם. טיקי אף פעם לא ידע איך הדוקטור ידע שזה מה שיקרה אבל הוא המשיך לחיות עוד שנים ערוכות מלאות זיקפה וגרנולה. והיה מאושר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
