צירי הדלת חרקו והרגלים עיקצצו תנועה. לפני שנים החלטתי להקשיב לגוף ולנפש בכדי לשחרר עצמי ממחשבות הפחד של היום שיבוא עלי וכך גם היה. פסעתי את הפסיעה הראשונה מחוץ לדלת החוצצת ביני לעולם עם כוס הקפה והסיגריה ועל המרספת חיכתה לי אלוהים. התיישבתי לידה בעודה צופה אל נוף כחול עם עננים של חיות ושלוש גבעות כציור גן של ילדים. נשפתי לקפה בשביל להרגיש את ההדים על פני כשאמרה לי "בוקר טוב". לא עניתי לה, כעסתי על בחירת המילים "בוקר" וגם "טוב" הרי איכולים שכאלו מצווים עלי זמן וגישה ולא רציתי שתכתיב לי דבר אחרי כל כך הרבה זמן שנעלמה מחיי. היא עצמה עיניים והשאינה ראש מלא שיער קלוע צמות זהובות על כיסא הנדנדה, בידה האחת החזיקה כוס מג של נס ובשנייה סיגריה לא דלוקה. הופתעתי ליראות כי אלוהים מעשנת והצאתי לה אש רק בשביל ליראות את המחזה. היא לבשה שמלה לבנה שבתוכה חיבקה את הרגלים בישיבה מזרחית על הכיסא. "אני אוהבת לדמיין בימים שכאלו שאני מנשקת את הארנבים שמתחבאים בעננים"  היא אמרה ולפתע ראיתי ארנב בענן. מאז שעזבה לא צפיתי שתחזור וגם בזה הרגע שחלקנו ראיתי שבלב אין לה סליחה על כך שנישקתי אותה. "סליחה" נפלת לי אך זאת הייתה רק ההתחלה כי הכנתי את המילים לילות רבים לפני כל עצימת עיניי במיטה. "סליחה שנישקתי אותך, " היא לא הביטה בי כלל לכן עצרתי את הרצף בחשש כי היא בכלל לא מרגישה כמה המילים הללו ניפרמו מנפשי באומץ וביני לבין עצמי נעצבתי כי כניראה שחוץ ממנה אף אחת לא תוכל להרגיש. עזרתי אומץ להמשיך "היום אני יודע להפריד בין אהבה לתשוקה והן תפורות כל כך קרוב המילים הללו עד כי אפשר להתבלבל: הרי אהבה היא הרצון העז להעניק את עצמך ללא טלות - ללא תנאי על כל צדדיך ויכולתך להעניק טיב עצמך אל האדם בו בחרתה," מעוף של ציפורים הופיעה מאחורי אחד עניני הארנב וחצה את השמים בתצורת חץ ומערבולת-רוח בריח עלי לימון נידפה את ריח הסיגריות לרגע דל "בעוד שתשוקה," העננים נצבעו שקיעה כך סתם והנוף הפך לעמקים של נחלים מלאי מים מתוקים מאותרים בצימחיית תי "תשוקה היא ההתמכרות שבלאהוב. היא לחמוד את תחושת הקירבה לעצמך ולכלוא את הטוב שבאותו אדם בממשיות ארצית של מגע, של נשיקה." המילים נשטפו כנחלים שבאופק ולא חדלו מלעצור עכשיו "פרמתי את נפשי בשביל למצוא את התשובה, תפרתי קצוות של חוטים בעדינות אין קץ בשביל להבין למה עזבת ועכשיו הבנתי שרק ברחת מלהיות כלואה. איני רוצה שתחזרי לחיקי הרי גם אם אני יודע ההבדל לא אוכל שלא להתמכר לך שוב ולהסחף לאותה תחושה". נשפתי את עשן הסיגריה אחרי יניקה של שתיקה. השמש זרחה עכשיו על אוקיינוס בצבעי כחול. היא תמיד ידעה לבחור את הנופים. "על מחשבות שכאלו אני אוהבת לדמיין שאני כלב שרק מלקק אוקיינוס. כלב קטן עם זנב קטן אף יותר." צודקת, להתיימר כך להגדיר אהבה זה כלהתיימר ללקק את כל האוקיינוס. היא קמה ונישקה אותי נשיקה עדינה וניחנשה לבית להכין עוד נס במג, אני ינקתי עוד סיגריה בתקווה שתשוב.

קשה לך לחיות חיי עלה נידף ברוח, הרי לא יודעת את לאן ומאין. למרות שיצאת מיסוד האדמה אין לך רצון שורשים לנטוע: לא על דרך האהבה ולא החברות - כולך נמנעת מלהבין מה הוא העולם למרות שהוא זה שרוצה להכיר אותך. אני שואל עצמי המון זמן כבר מה גרם להלך הרוחות הזה להגיע למחוז ליבך? ומה גרם לך לבחור להתנתק מהעץ הגדול לטובת הלא-כלום שמחכה לך? אך לפתע הבנתי שכל חלל שהגעת אליו מלאת בצבע וגוונים, שהרי לך העפרונות הקטנים והרצון לצבוע כל אדם וכל אוקיינוס לפי ליבך אשר מרגיש את צלילי הבקשות. כולך רוקדת פסיעות קטנות ויוצרת יש מאין בחלל העולם. אני כבר ששנים פיספסתי אותך - את אותם הפסיעות הקטנות והנוודות ולא ידעתי שמה שטמון עמוק אצלך בוורידים הוא אהבת-כל. כבר שנים מחפש אני את האהבה הזאת ובזכותך ניצן בי אותה תחושה כי יש אצלי אותה אהבת-כל. אך לך כבר חיפושים רבים, דרך שעברת - ולי רק עפרונות ועודני לא שומע את בקשת העולם לצבוע אותו ולכן אני מחכה ושומר אותך קרוב, קרוב יותר מאי פעם, קרוב מספיק בשביל להרגיש את הרוח שלוקחת אותך ממקום למקום. אותם הימים כשבכית ולא הבנתי - עכשיו הבינותי, ועל כל הרגעים שחלקת איתי את הרצונות והמחשבות - החלומות, עכשיו אני מבין. על אותם הפעמים שהלכנו על פיסת חול ואחר כך טבלנו רגלנו למעיין - עכשיו אני מבין, על אותם הפעמים שהסתכלת עלי ואני לא הבנתי ואז כמו ילדה לחצת עם אצבע על החזה איפה שהלב, כבודקת מה הישתבש ולמה אין צליל טיק-טק כמכשיר פועל - עכשיו אני מבין. אני מבין כי רציתי להבין מה לך ולי - מה שאת כבר ידעת. 

היום הוא יום רביעי, היום בו זכיתי בך מחדש לפני מה לפני זמן. השמש שוקעת ואני על הר - מתצפת על הרקיעה שואל למה לנו מרחק עצום כזה בינינו. הרי אם הייתי יכול לבחור, כי לך אין יכולת בחירה בגלל הרוח, הייתי בוחר להיות קרוב יותר מעכשיו. במקום לחשוב מחשבות געגוע ולדמיין אותנו טובלים רגלים במעיין. אמן ולך כל העפרונות ולא ניגמרה לך התשוקה, ועל כל אדם שפגשת הכבדת קצת ונישארת למרות הרוח. לא אמרתי לך המון זמן אבל את חשובה לי בחיי, לכן אבקש שלא תרחפי לך יותר מידי, לא יותר מידי רחוק.

חלמות הם רעיון מופשט של רצונות. את יקירה, בישבילי רק רעיון מופשט ומטושטש. כזה שרחוק מהשג ידי וכניראה שגם רחוק מהשג הבנתי. לא משנה כמה ארצה לראות אותך בבוקר שאחרי, או כמה ארצה להריח את הקפה והקרואסון של ארוחת הבוקר שאכין לך - לא אצליח כי אלו רעיונות שכולאים אותך במסגרת של רעיון.את כולך בכלל תעופה בלי שמיים, צבע ללא מכחול - איך אוכל ליחס אותך למשהו, אם בכלל. לכתוב את דמותך תהיה למחוק את התחושה, וגם לתאר את קולך המתוק בלילה סביב הכוכבים יהיה סתם רעש. את כולך אש רוקדת - כזאת שלא צפויה לאן תנועתיה יזוזו ולי נישאר רק ללבות אותך בקרש של אהבה מהצד ולצפות בך לעוד רגע דל טורפת את החיים. לצערי הקרשים עוד מספר לא רב של לילות עומדים לאזול ואז לא אוכל לצפות בך יותר - את תיהיא ללהבה נודדת בין מדורות של קרשי בודדים ואני אולי יהיה חופשי סוף סוף לחזור לנדוד. לצערי כמה שאת מהפנטת כך גם את מרסנת אותי מהעולם הגדול, ואולי באמת כמו שאמרת הגורל יפגיש בינינו ואראה אותך מרקדת במדורה של אדם בודד אחר. לא אשכח כשאמרת לי כי "אני הם הרגשות שלי" ואז הבנתי במילים הקצרות הללו כי גם אם האדם יזרוק את כל העבר והעתיד שלו, את החלומות והפחדים, את הנחישות וכשיחות הפנים, את המטרות והחברים - הוא ישאר הוא. ומה בעצם האדם אם לא ריגשותיו? בבסיסו, בתת מודע ובמודע, ברעיון ובאגו שלו הוא פשוט, פשוט רגשות. הם כבר לא טהרוים כי אנו חיספסנו אותם בעבודת אדמה למען שליחות או להשג נדרש של קלקטיביות חברתית אך בסוף בסוף הן שם, חבואים כשבעצם אנחנו מחבאים את עצמנו מעצמנו. ואת יקירה, את בעצם העתק של המקור ממנו באנו ולשם גם נחזור. אם לא את לא יכותתי לטמון את המילים הללו על דף ולנסות להמחיש את התחושה שהענק לי מאחורי כל מגע או שיחה, ללא טלות, ללא תנאי - פשוט שנינו מלאי תשוקה לחיים - תופרים את החלל בשעות השש והחמש בין השמש לירח. אז תודה לך.