| 8/2009
אס"ק
את תקופת האס"ק שלי התחלתי בערך שבועיים אחרי השחרור, שאז הבנתי פתאם שאם אני כבר באה לעבוד בבסיס מכוח ההרגל, אז לפחות אני אלבש אזרחי ולא מדים.
אני גם זוכרת את היום האחרון שלבשתי בו מדים. היה לי קצת עצוב וקצת שמח, כי בכל זאת - אוגוסט, ומדובר במדי א', בל נשכח.
די מוזר לי שאני לא קמה כל בוקר, גוררת את עצמי מהמיטה לכיוון מברשת השיניים הקרובה אליי ביותר, לובשת מדים וממשיכה להגרר מטה לכיוון החנייה. בעבר זה כלל הגררות ארוכה קצת יותר לכיוון תחנת האוטובוס, אבל השתכללתי קצת מאז.
לכן החלטתי שאני צריכה למצוא עבודה - על מנת לשמר את השוונג לבל אכנס למעגל הבטלה הבלתי נלאה, בו אין לי מושג באיזו שעה אני אקום, באיזו שעה אלך לישון, ובאיזה אופן. כיוון שהדרכון שלי לא בתוקף, ויש בי עצלנות בסיסית וחוסר רצון עז מלגשת למשרד הפנים ולעמוד שם בתור, החלטתי שטיול-אחרי-צבא-בדרום-אמריקה-פאנן לא בא בחשבון כרגע, או בכלל. יפן עוד תחכה לי. אני צריכה להשלים כמה אנימות לפני, ולהשתדל ללמוד יפנית מנועה בהקדם האפשרי.
אז חיפוש עבודה, מה?
חשבתי שזה עניין פשוט ובנאלי. מה, כולם עושים את זה, ומיטב חבריי ושותפיי לשירות וגם אחיי הגדולים עברו את זה בלי לעפעף אפילו פעם אחת, ואחרי תקופה די קצרה התקבלו לאן שהתקבלו ונכון לימים אלה הם נצפים בטבע כשבעי רצון בעליל ומלאי חשיבות עצמית.
לא כל כך התחשק לי להצטייר כשבעת רצון ומלאת חשיבות עצמית, אבל כן התחשק לי להגיע למקום שבו יהיו בו מיליון ביליון דברים שאני לא אבין בהם, ורק מחכים לאצבעות שלי על המקלדת, וגם שיתנו לי הפסקת צהריים עם אוכל טעים, אם אפשר, ושלא יתווכחו איתי על הטעם המוסיקלי שלי.
החלטתי לגבש מספר מטרות על שעל פי הן אתקדם בעולם חיפוש העבודה וחברות ההשמה חסרות הליאות, וכמובן שלבסוף את רובן זרקתי, ומכרתי את נשמתי למרבה במחיר. טוב, נו, כמעט. אבל לא באמת.
ניסיתי את מזלי בחברה הצבעונית והמגניבה ביותר בעולם, והם זרקו אותי מכל המדרגות, ואפילו לא שלחו מייל מנומס "סליחה, אבל לא".
התעצבתי אל ליבי, וניסיתי להבין במה שגיתי. אלא שלאחר מספר דקות של הרהור מוכה חרטה הבנתי שלא אגיע רחוק, וכדאי שאנסה לאסוף את שברי נשמתי ולהמשיך הלאה.
ניסיתי את מבחר חברות ההשמה שבהן נתקלתי באינטרנט, והן כמובן שאבו את נשמתי, והשאירו לי אינספור הודעות בתא הקולי (רבאק! תנו לי לישון!), ושלחו אותי להתראיין במבחר מקומות חסרי תועלת, שבהם סיפרתי את תולדותיי כל פעם מחדש לשלושה אנשים שונים (במקרה הטוב), או שניסיתי לשבור את הראש ולענות על מבחר חידות הגיון משונות ובין לבין תהיתי לעצמי באילו עוד מקומות עבודה מעסיקים אנשים על פי אופי פתרון החידות שלהם.
גיליתי, בנוסף, שהרבה מאוד כסף נשפך לי על תשלום לחנייה, וזה תסכל אותי במיוחד. איכשהו, זה נראה לי בלתי הגיוני לשלם על מקום להעמיד בו את האוטו שלי (הא, כן, אני בטוחה שאני הראשונה שמוטרדת מהמצב הזה). וכמובן שאז עלה בראשי הרעיון המבריק - למה שלא נמצא איזשהו מימד מקביל, ריק מכל דבר אחר, וכשלא נרצה להשתמש ברכב כלשהו, פשוט נלחץ על השלט של האזעקה, ואז יהיה מן *זזזזזזזיפ* שכזה, במקביל לרעד קליל שיחלוף באוויר, והרכב פשוט יחכה לנו אי שם בנקודה מסוימת במימד המקביל. זה פתרון מופלא לכל תחלואי החברה האנושית המערבית המודרנית!
אחחח, לו היה לי מושג קלוש בפיסיקה מתקדמת.
מילא, אולי יום אחד.
ובכל מקרה...
נחלתי הרבה מאוד הפסדים בתחום הזה, של מראיין-מרואיינת, ובהרבה מקומות פשוט לא הצלחתי לפתור את החידות הארורות שהם הציגו. או שדוקא הצלחתי, ועניתי מאוד יפה, אבל הם בשלהם - "אההה, את יודעת מה? בעצם אין לך מספיק ניסיון. טוב, ביי!".
"הרמף", רטנתי.
אבל איכשהו, במהלך שבוע אחד גורלי - השבוע הקודם, אם להיות ספציפיים, התמזל מזלי, ושלוש חברות שונות ומשונות החליטו כולן יחד שהן כולן רוצות להעסיק אותי, ואם אפשר אז באופן אקסקלוסיבי.
הופתעתי, יש לומר. ניסיתי להבין מה בי כל אחת מהן ראתה שכל כך עניין אותן, ומה יש לומר - אין לי מושג.
אבל מילא, עכשיו חוקי המשחק השתנו לטובתי, ואני יכולה להציג *להם*, למנוביילים, את דרישותיי המופקעות, ולראות מי יצליח להתעלות על השני.
חברה אחת בחרה לשסות בי בו זמנית את אשת ה HR שלהם, שבעצם היתה מאוד נחמדה, ובאמת שכאב לי הלב לסרב לה, וגם את נציגת חברת ההשמה, שכמובן רוצה לקבל את השכר המגיע לה, אם רק אחתום איפה שהיא רוצה.
אז כל אחת בתורה באמת smooooooooth-talker, ובאמת "תמצי את כל האפשרויות", ו"כמובן, זו זכותך המלאה", ו"אבל תחשבי על אפשרויות הקידום והניהול השטוח" ושאר דברי טעם תוססים ומלאי עניין ורגש.
חברה אחרת ניסתה טקטיקה מלוכלכת אחרת, והוציאה ממני במרמה (טוב, נו, אני פשוט תמימה) את שמות החברות האחרות שמתחרות בה במאבק הבלתי פוסק על שירותיי, ואז החליטה שהדרך היחידה שלה לזכות בתשומת ליבי היא אם היא תלכלך על החברות האחרות ותשכנע אותי ש"אבל ניסיון בפייתון לא שווה הרבה בשוק העבודה" ו"אנחנו חברה גדולה, עם הרבה אפשרויות", ואפילו "את יודעת שקורות החיים שלך הגיעו אלינו דרך ****, שהוא חבר של **** מאצלנו ב HR, ושתדעי לך שהוא עבד ב XXXXXX והוא בכלל לא היה מרוצה! כדאי לך לדבר איתו! רוצה את המספר?". כמובן שנפגשתי איתו בערך חצי שעה במקרה אחר כך, והתברר שאין שחר לדברים.
והחברה האחרונה האמת לא עשתה יותר מדי קונצים. אבל שם לפחות לא שילמתי על חנייה, ויש להם שולחן הוקי אוויר. שולחן הוקי אוויר! וגם משחק וידאו כזה משנות השמונים! האאאא! מגניב.
אז זהו.
גושפנקא הופכת להיות שכירת היי טק מגעילה.
אני מקווה שלא אצפה אי שם מהלכת שבעת רצון ומלאת חשיבות עצמית.
העיקר הבריאות, כמו שאומרים.
היו ברוכים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
