אני אוהבת אותה. אני כ"כ אוהבת אותה, אוהבת אותה יותר מכל דבר בעולם הזה.
אני אוהבת אותה כשהיא רגועה, וכשהיא בחרדות,
בשבילי היא תמיד פורחת, לא משנה מה יגידו האחרים.
לעולם אהיה שם בשבילה. יש כ"כ הרבה פרחים בדרך אליה שאף אחד לא שם לב אליהם,
רק כי הם ממהרים לראות את הזוהמה שכולם מדברים עלייה, שלפעמים היא בסך הכל שמועה.
וכלנו יודעים מה קורה כשרצים בלי משים בשביל פרחים. הפרחים נרמסים. הפרפרים מחפשים מקום אחר,
ומה שכולם דיברו עליו כל הזמן הזה מגשים את עצמו ונמצא לנו ממש מתחת לרגליים. אותם רגליים שגרמו לכל זה.
בשבילי היא תמיד צודקת. ושיקפצו כולם.
גם בתקופות של גלי שנאה נגדה, גם בתקופות מאושרות יותר-
אני תמיד שם כדי להגן עלייה. כמו נץ המגן על גוזליו. מי יהיה מספיק גבר כדי לגעת בה? טיפש בעל משאלת מוות.
גם כשהיא חלשה, היא חזקה יותר מרוב החברות שלה. ושלא יגידו לכם אחרת.
אני לעולם לא אוכל לעזוב אותה. לעולם. אני תמיד אדאג, ויש לי סיבה.
היא לעולם תהיה האמא שלי.
הילדה הקטנה שלי.
המולדת.
הבית.