הוי אבא קריר כ"כ מוכשר..בעת שקראתי את הסיפור המרתק, חשתי כי ברצוני לחלוק אותו עם העולם! הריי לכם.. (:
אדם נכנס לפיצוציה.
אין אף לקוח מלבד אדם ואין אף מוכר מלבד המוכר.
אדם: "שלום, יש לי עשרה שקלים ואני מעוניין לקנות דברי מתיקה!"
הוא מראה למוכר את המטבע שבידו.
אדם מחפש דברי מתיקה בפיצוציה. הוא עובר על המבחר "כמה זה?" שואל אדם בעודו מנופף ומנפנף בממתק בעל אריזה אדומה. המוכר אומר: "שש" אדם שואל כמה. המוכר אומר שוב שש. שש שקל. "ששה שקלים," אומר אדם. "מה?" "יש לומר ששה שקלים," מסביר אדם. "אתה אמרת שש שקל ועל כן טעית. אינך מדבר עברית כראוי." "ששה שקלים זה עולה," אומר המוכר. הוא מכיר טיפוסים מהסוג של אדם ואין לו כוח להתווכח איתו. מי שעובד בפיצוציה יוצא לו להכיר את כל הדפוקים.
אדם עבר על כל המדפים. על כל הממתקים. כמה זה וכמה זה. הוא לא פספס אף אחד. אפילו טוב טעם! "אם אקח שניים כאלו," הרהר אדם בקול רם בעודו אוחז בחטיף כלשהו, "לא יהיה לי מספיק לעוד אחד מהטעימים ההם." המוכר הדליק סיגריה.
"אוי, כאלה!" קרא אדם לפתע, "אני אוהב כאלה!" הוא שלח את ידו לעבר ערימה של חטיפי קוקוס מסוכרים עטופים באריזה שקופה. "נהדר!" אדם רקד והאושר על פניו היה כ-הכנס כאן דימוי טוב כשיהיה לך כוח לחרא הזה-. המוכר בדק הודעות בסלולרי שלו.
אדם העמיס על עצמו שבעה חטיפי קוקוס נהדרים ופסע לעבר הדלפק, שם עסק המוכר בנשיפת עשן לבן ומחיקת פרסומת לשירות עדכונים חדש. כשהבחין המוכר באדם המחוייך שעמד מולו, שאל אותו אם הוא החליט. בתגובה אדם פרק את תכולת ידיו על השולחן. "זה הכל?" שאל המוכר. "כן!" קרא אדם, "אני אוהב לאכול שבע כאלה!" "אוקיי," אמר המוכר והעביר את אחד החטיפים בסורק הלייזר. "זה הכי טעים שבע!" אמר אדם. "כן," הסכים המוכר ובדיוק לחץ על הספרה 7 בקופה, "זה אחלה מספר." "המספר הכי טעים!" אמר אדם, "אבל רק בכאלה. עם במבה הכי טעים שלוש." "אחלה," אמר המוכר. "זה יוצא 14 שקל." "מה?" שאל אדם. "14 שקלים." "אבל..." "אבל מה?" "אבל יש לי רק עשרה שקלים," אדם כמעט בכה. "אין בעיה," אמר המוכר, "אפשר להחזיר שניים ויהיה לך בדיוק." "להחזיר שניים?" "כן, יש לך מספיק כסף לחמש. נחזיר שניים למקום ותקנה חמש." "אבל אני אוהב שבע!" המוכר התחיל להתעצבן. "ילד," אמר, "אין לי כוח בשבילך. זה עולה שני שקל לכל אחד. רוצה, תקנה. לא רוצה, אל תקנה." "זה טעים שבע כאלה!" "שמע, ילד, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים." אדם נראה מרוכז במשהו. כאילו משהו רץ במוחו. כאילו הוא מתכנן משהו. כאילו משהו. "ילד?" אדם לא זז. אדם לא דיבר. רק עמד ובהה באויר. "הלו ילד" כלום. הוא נתקע שם במשהו הזה. "אז אתה קונה או לא?" המילה `לא` היתה עדיין בתוך פיו של המוכר כאשר קרה הדבר הלא צפוי הבא: אדם זינק, נתן סטירה למוכר, אסף את שבעת החטיפים מהדלפק ורץ לכיוון היציאה של החנות. את כל זה הוא עשה כל כך מהר עד שהמוכר לא הספיק אפילו לחשוב על להגיד "איה, הלחי." נראה כי הילד עומד להצליח בתוכניתו. נראה כי הוא יספיק לברוח עם השלל מבלי להיתפס. אך לא כך היה. זה היה מאוד קרוב. אולי חצי מטר. אולי 40 סנטימטר. זה היה המרחק בין אדם לדלת היציאה כאשר מעד ונפל - פנים מטה - על הרצפה הכואבת. למעשה לא הרצפה כאבה, אלא פניו של אדם, אשר החלו לפלוט נוזלים שונים. בעיקר דם, אך גם מעט דמעות, ריר ונזלת. חטיפי הקוקוס נמעכו תחת משקלו והפכו לשטוחים, ממש כמו אפו וסנטרו של אדם. היתה אוירה של צדק בפיצוציה. של חטא ועונשו. המוכר דיבר. "יודע ילד," אמר, "אתה יש לך ביצים אתה." התייפחות מדוממת היתה התשובה. "ואתה יודע עוד משהו?" ניזול בועתי. "פתאום אני קולט שיש על המוצר הזה הנחה. טעיתי. זה עולה 9.90." במאמץ אחרון לפני איבוד ההכרה , הצליח אדם להרים את אצבעו האמצעית. מייד לאחר מכן הגיע החושך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
