Out of the fire and into the fire again You make me want to forget And start all over

כשפרסמתי את הפוסט הקודם הייתי מאושרת. ("יש! מישהו לאהוב! מישהו שממיס את ליבי והופך את גופי לשלולית רטובה! ולא רק זה - הדמות שלו, הוא כ"כ מקסים!!!") סיפרתי לבני (דניאל :)) על הפוסט החדש, ואף שלחתי לו קישור. נחמד.

רציתי לקרוא את הפוסט הזה שוב, בזמן שהוא קורא, ולפתע זה הכה בי -

אני הפכתי לילדה רגשנית רומנטית וקיטשית למדיי שרוצה להקיא כל פעם שהיא נזכרת כמה שהיא כזאת.

אין כל רע במעט רגישות\רומנטיקה\קיטש, זה נכון, אבל אני נשמעתי פשוט כמו ילדה חולמנית הזוייה ומתלהבת מסרטיי נעורים.

נו, זאתי שהיא החברה-הכי-טובה של הגיבורה בסרט, שתמיד נשארת לבד? נו, וכל פעם שהיא שומעת מחברה שלה על משהו שקרה בינה לבין מישהו אחר (ידיד קרוב\מושא התאהבות(\הדלקותה)\חבר שלה\סתם מישהו) היא מתחילה להתלהב כאילו זה קרה לה,מתחילה לומר בכל רגע 'אווווו! כמה רומנטי!' ומתחילה לרקום תוכניות זדוניות שייאפשרו לבחון את האומלל, או לגרום 'ליחסים בינכם לפרוח! הו זה יהיה כ"כ רומנטי..' ומה שהיא לא שמה לב, זה שהחברה שלה עצמה לא מתלהבת בכלל ורק רוצה שתרד לה מהגב?

מכירים?

אוקיי כי ככה אני נשמעתי.

וזה עצוב לי להודות בזה - אבל 'סקס והעיר הגדולה' (|האשמה|) הפכה אותי לכזו! אני בטוחה בכך!

 (הפרצוף הזה גם בגלל הנזק שנגרם לי, וגם בגלל ש.. טוב, גיליתי שג'ייסונשלי יוצא עם מישל טרכטנברג, שגם אותה אני מאוד מאוד אוהבת, אבל הי! הוא שלי! BACK OFF BITCH!!!)

לאחר שכתבתי את אותו פוסט, שהדבר הטוב היחיד בו היו התמונות כמובן, צפיתי בעוד ועוד פרקים מהעונה ה-6 שעומדת לרדת מה-V.O.D

ומצאתי את עצמי פשוט מחייכת חיוך דבילי ומאושר, שהפך לכ"כ נוזלי כשהוא נמס, עד שהוא טפטף לי על כל הסנטר, כשהיו קטעים רומנטים למינהם (מן הסתם בעיקר עם ג'ייסון, אבל גם עם קארי ואלכסנדר פטרובסקי - הרוסי הזקן.(!)).

אני התביישתי בשבילי. איך זה קרה? שוב, אין כל רע בדברים רומנטים\רגשנים, או אפילו קיטשים,אבל אף פעם לא התנהגתי כמו מטומטמת כשצפיתי בהם! ועוד בטלוויזיה!

עצוב לי שכל הספויילרים שכתבתי פעם שעברה, היו באמת נכונים, אבל הם גרמו לכל מי שקרא אותם לתחושת גועל וחלחלה ואף תיעוב-קל כלפיי הסדרה, אפילו שהוא לא צפה בה (כן, יש לי את אנשיי האמת הסודיים שלי, שלא התכוונו לומר את האמת, אבל מדברייהם הבנתי זאת לבד).

והיום אני שואלת עצמי - למה? או יותר נכון, איך?

איך זה קרה? האם זה רק בגלל הסדרה, והמשחק המשובח, השחקן החתיך, *והתסריט?

או שמה זה בגלל תקופת הבדידות היתרה שלי, והמחסור שלי באהבה אנושית כלפיי?

 (טוב, גם לא אנושית,פעם חלמתי שחתולה שחורה קטנה ומפחידה מאוד הייתה אצלי בחדר ליד המיטה שלי, והפחידה אותי, כי היא הייתה זדונית ומרשעת, והיא עשתה לי כזה 'פחחח!' כמו שחתולות עושות ("היא נראית כמו חתול בר!") עם המבט המטורף שבעינייה. אז מרוב הפחד והאימה ניסיתי לקפוץ עלייה כדי שהיא תמות! [איכשהו,לפחות בחלומות, כשאני הכי מפחדת והכי היסטרית מפחד, אני תוקפת את הגורם המלחיץ ומנסה לגרום לו למות כמה שיותר מהר,אבל אני עדיין מתה מפחד  זה מוזר נורא.] וכל פעם שקפצתי (וקפצתי בהחלטיות- חזק!) היא ברחה טיפה הצידה, מתחמקת, ומפחידה יותר ויותר.. ככה איזה רבע שעה, עד שהצלחתי סוף סוף לדרוך עלייה! אבל אז פחדתי אפילו יותר (וזה באמת לא היה אפשרי!)אז ירדתי ממנה מהר ברגע שזה קרה ומשם אני לא זוכרת מה קרה, אבל אני די בטוחה שהיא לא מתה.. זה היה מזמן, חלמתי את זה עוד ביסודי.. רגע, איפה היינו?)

אחת מאותן אלפיי שאלות שתשובתן נסתרת בתוך פרדוקסים מפותלים ואינסופיים, שמעולם לא התחילו ומעולם לא נגמרו, ובכך מלוות את הזמן עוד לפניי הייוצרותו, והסוף ומה שיבוא לאחריו בהיסטוריית הנצח המבולבלת והבלתי ניתנת להבנה אנושית.

נו טוב :)

כנראה אילו 2 הסיבות גם יחד :)

אגב, קודם הייתה כוכבית בנוגע לתסריט של סקס והעיר, נכון? אז הנה דעתי על התסריט, ובכלל על הסדרה, נתחיל בכוכבית גדולה:

* שמתי לב לכך, שככל שאנו מתקדמים בסדרה הזו, כך הטמטום גובר. (על אף אהבתי הגדולה לסדרה,יש בה דברים שמעצבנים אותי מאוד וגורמים לי לגלגל עיניים כל פעם מחדש. דוגמה קטנה - קארי כל הזמן פותחת משפטים ב- 'And there we were' (ניתן להחליף את הגוף ממקרה למקרה. זה יכול להיות we ויכול להיות they ולעיתים גם ביחיד, כמו she או he. זה מן גרמר לצופיי טלוויזיה שרוצים לצטט שורות מסדרות אהובות ושוכחים את המילים במדוייק. אז הנה לכם ))

אגב, הנה הטמטום שגובר יותר ויותר מעונה לעונה - הקלילות שבה הן לוקחות ברצינות דברים חסריי משמעות. (זה פשוט מרגיז!!!)

למשל: מישהו איחר בחמש דקות לדייט הראשון שלהם? - מיד לאחר האיחור יבוא מונולוג ארוך ומשכנע על כך שהקשר הזה לא יילך לשום מקום, ולמעשה ככה הקשר בינהם ייהיה תמיד - הוא ייאחר, וייזלזל, ומצד שני ייצפה ליחס טוב יותר מצדה. (אגב, הוא עדיין לא הגיב לאיחור שלו, והיא לא עשתה משהו שצריך להגיב עליו. או יותר גרוע - עשתה משהו, אבל זה שונה לחלוטין מלאחר בפאקינג 5 דקות!).

הנה! עוד דוגמה! (אני ממציאה עכשיו, אבל יש סיכוי גדול שזה קרה באחד הפרקים! זה פשוט קורה יותר מידיי ובא לי פשוט לשבור את הטלוויזיה כשזה קורה! )

אחת מהן שכבה עם מישהו בבית שלה, והוא נשאר לישון. - 'ואז הבנתי' (עוד אחד מהמשפטים הממוחזרים מידיי של קארי. בתרגום יכול להכתב גם 'ואז התחוור לי' אבל מה שהיא אומר באנגלית זה: And then I realize. כל הפאקינג זמן!

) 'שהוא לא היה פשוט עייף מידיי מכדי ללכת הביתה,הוא פשוט היה תלותי מידיי כלכלית, ורגשית והיה צריך את הנוכחות שלי איתו כל הזמן. בבוקר שלמחרת הוא כנראה הבין לבד שזה נגמר והוא הלך הביתה. הוא התקשר אחריי שבוע כמה פעמים, כנראה לא הפנים לחלוטין. אבל אחריי שלא עניתי לו בכל הפעמיים שהוא התקשר, הוא הפסיק להצלצל אליי יותר.'

 ומפה אפשר להמשיך כיד הדימיון -

 'יכול להיות שהוא משחק אותה קשה להשגה?' וכאן יבוא הקטע המכליל על כל הגברים 'השאלה האמיתית היא כנראה - למה גברים תמיד משחקים קשים להשגה? ולמה אנחנו ממשיכות לרדוף אחריהם?'

 ומפה היא מתחילה להמציא תיאוריות, שברוב המקרים הן שגויות לחלוטין. 'הם יודעים שהנשים רוצות בקרבתם וייעשו למענם הכל, כולל לחכות בלילות עם שמלת נשף ליד הטלפון שמתחת לשמלה תחתוניי תחרה שחורים.' או שהיא תסיט את הקהל הנשי כנגד כל גבריי העולם. 'או שאולי הם פשוט מנצלים אותנו' (שימו לב לגוף המכליל גם את הצופות ומנסה לתת בהן רוח לחימה)

 'ורק רוצים בגוף אנושי המכיל לפחות 3 איברים חיוניים? ויש כ"כ הרבה כאלו בעולם, למה לבזבז את הזמן על אחד?'.

בכל מקרה, הבנתם את הרעיון. אני אנסה להמנע מלחפור כמו התסריטאיות המתוסכלות מינית של הסדרה, שהחליטו שבגלל שזה לא הולך להן במציאות - סדרה על 4 בנות המחליפות בני זוג כמו בן נוער משועמם בחופשת הקיץ המחליף ערוצים מול הטלוויזיה.

כמובן שהן זוכות לזרוק את הרוב, ועם הן לא (אל תדאגו, גם זה קורה..) זה בגלל שמשהו היה דפוק אצלו. בחיים זה לא יהיה הדדי או שמשהו דפוק אצלה (וכן, הן דפוקות.)

הנה עוד פוסט הלך על סקס והעיר.

תוכנית מטופשת אך ממכרת בו בעת! אני שונהבת אותך! += XDDDD

(אגב, אני הכנתי את ה-Maddly in love הזה, ואני חייבת לומר - אני גאה D: אבל הוא נראה כמו זומבי ><)

משהו שיישפר את ההרגשה העצבנית לקראת הסוף וייעשה שמח וטוב על הלב :)

                                                                                                           (דיבוב: "פאק הוא יפה!")

הו כן, תהנו :)

http://www.youtube.com/watch?v=uzkOr9ccyJg

30 ביוני : היה יומולדת לנועית! מזל טוב נועית בת הארבע-עשרית! שתהייה לך שנה חלומית, שתמשיכי להיות כזו חמודית! ממש כמו שנשארת כשכתבתי את הפתק בתחילת שנה! :)

עידכון קל נוסף : היום, בשעה טובה ומוצלחת, סיימתי את קורס הקיץ במתמטיקה לבוגריי ח' הקבצות א' 2009 - והתחלתי את החופש הגדול!

ווהו!!!!

הוי אבא קריר כ"כ מוכשר..בעת שקראתי את הסיפור המרתק, חשתי כי ברצוני לחלוק אותו עם העולם! הריי לכם.. (:

אדם נכנס לפיצוציה.

אין אף לקוח מלבד אדם ואין אף מוכר מלבד המוכר.

אדם: "שלום, יש לי עשרה שקלים ואני מעוניין לקנות דברי מתיקה!"

הוא מראה למוכר את המטבע שבידו.

אדם מחפש דברי מתיקה בפיצוציה. הוא עובר על המבחר "כמה זה?" שואל אדם בעודו מנופף ומנפנף בממתק בעל אריזה אדומה. המוכר אומר: "שש" אדם שואל כמה. המוכר אומר שוב שש. שש שקל. "ששה שקלים," אומר אדם. "מה?" "יש לומר ששה שקלים," מסביר אדם. "אתה אמרת שש שקל ועל כן טעית. אינך מדבר עברית כראוי." "ששה שקלים זה עולה," אומר המוכר. הוא מכיר טיפוסים מהסוג של אדם ואין לו כוח להתווכח איתו. מי שעובד בפיצוציה יוצא לו להכיר את כל הדפוקים.

אדם עבר על כל המדפים. על כל הממתקים. כמה זה וכמה זה. הוא לא פספס אף אחד. אפילו טוב טעם! "אם אקח שניים כאלו," הרהר אדם בקול רם בעודו אוחז בחטיף כלשהו, "לא יהיה לי מספיק לעוד אחד מהטעימים ההם." המוכר הדליק סיגריה.

"אוי, כאלה!" קרא אדם לפתע, "אני אוהב כאלה!" הוא שלח את ידו לעבר ערימה של חטיפי קוקוס מסוכרים עטופים באריזה שקופה. "נהדר!" אדם רקד והאושר על פניו היה כ-הכנס כאן דימוי טוב כשיהיה לך כוח לחרא הזה-. המוכר בדק הודעות בסלולרי שלו.

אדם העמיס על עצמו שבעה חטיפי קוקוס נהדרים ופסע לעבר הדלפק, שם עסק המוכר בנשיפת עשן לבן ומחיקת פרסומת לשירות עדכונים חדש. כשהבחין המוכר באדם המחוייך שעמד מולו, שאל אותו אם הוא החליט. בתגובה אדם פרק את תכולת ידיו על השולחן. "זה הכל?" שאל המוכר. "כן!" קרא אדם, "אני אוהב לאכול שבע כאלה!" "אוקיי," אמר המוכר והעביר את אחד החטיפים בסורק הלייזר. "זה הכי טעים שבע!" אמר אדם. "כן," הסכים המוכר ובדיוק לחץ על הספרה 7 בקופה, "זה אחלה מספר." "המספר הכי טעים!" אמר אדם, "אבל רק בכאלה. עם במבה הכי טעים שלוש." "אחלה," אמר המוכר. "זה יוצא 14 שקל." "מה?" שאל אדם. "14 שקלים." "אבל..." "אבל מה?" "אבל יש לי רק עשרה שקלים," אדם כמעט בכה. "אין בעיה," אמר המוכר, "אפשר להחזיר שניים ויהיה לך בדיוק." "להחזיר שניים?" "כן, יש לך מספיק כסף לחמש. נחזיר שניים למקום ותקנה חמש." "אבל אני אוהב שבע!" המוכר התחיל להתעצבן. "ילד," אמר, "אין לי כוח בשבילך. זה עולה שני שקל לכל אחד. רוצה, תקנה. לא רוצה, אל תקנה." "זה טעים שבע כאלה!" "שמע, ילד, אתה מתחיל לעלות לי על העצבים." אדם נראה מרוכז במשהו. כאילו משהו רץ במוחו. כאילו הוא מתכנן משהו. כאילו משהו. "ילד?" אדם לא זז. אדם לא דיבר. רק עמד ובהה באויר. "הלו ילד" כלום. הוא נתקע שם במשהו הזה. "אז אתה קונה או לא?" המילה `לא` היתה עדיין בתוך פיו של המוכר כאשר קרה הדבר הלא צפוי הבא: אדם זינק, נתן סטירה למוכר, אסף את שבעת החטיפים מהדלפק ורץ לכיוון היציאה של החנות. את כל זה הוא עשה כל כך מהר עד שהמוכר לא הספיק אפילו לחשוב על להגיד "איה, הלחי." נראה כי הילד עומד להצליח בתוכניתו. נראה כי הוא יספיק לברוח עם השלל מבלי להיתפס. אך לא כך היה. זה היה מאוד קרוב. אולי חצי מטר. אולי 40 סנטימטר. זה היה המרחק בין אדם לדלת היציאה כאשר מעד ונפל - פנים מטה - על הרצפה הכואבת. למעשה לא הרצפה כאבה, אלא פניו של אדם, אשר החלו לפלוט נוזלים שונים. בעיקר דם, אך גם מעט דמעות, ריר ונזלת. חטיפי הקוקוס נמעכו תחת משקלו והפכו לשטוחים, ממש כמו אפו וסנטרו של אדם. היתה אוירה של צדק בפיצוציה. של חטא ועונשו. המוכר דיבר. "יודע ילד," אמר, "אתה יש לך ביצים אתה." התייפחות מדוממת היתה התשובה. "ואתה יודע עוד משהו?" ניזול בועתי. "פתאום אני קולט שיש על המוצר הזה הנחה. טעיתי. זה עולה 9.90." במאמץ אחרון לפני איבוד ההכרה , הצליח אדם להרים את אצבעו האמצעית. מייד לאחר מכן הגיע החושך.

שלום שלום!

היום הייתי חולה.. זה כ"כ כואב להיות חולה, בעיקר בגרון  אבל מתגברים  לוקחים את הכדורים הלבנים ומסתממים מ'אקמול' D:

אז הלכתי בבוקר יום ב' (שזה היום הכי טוב בשבוע.. ) לקופת החולים, שם בדקה אותי רופאה ונתנה לי אישור לבצפר (Hooray!)

אבל גם משטח-גרון  אני שונאת משטח - גרון.. זה כואב ואני מרגישה שאני הולכת להחנק והלהקיא בו זמנית  

אז נכנסתי אל חדר האחיות בעליזות ובישרתי לאחות את צו הרופאה.

האחות ניגשה אל עבודתה! לקחה את המקל הדק והמעביר צמרמורת הזה ודחפה עמוק אל גרוני.

אחר הפעולה הזו, החמיאה לי האחות ("אוו איזה גרון סקסי יש לך..!" )

וכך חזרתי אל ביתי מלווה צמרמורות ואישור מחלה (:

וטוב שלא הגעתי לבית הספר היום! היה לנו בוחן פתע בתנ"ך, שרבים טענו כי היה קשה ולא הוגן,

אך גם זו אכזבה שלא הגעתי! כוון ש..:

*הייתי צריכה להגיש יחד עם נועית את העבודה בערבית שסוף סוף סיימנו - לא יכולתי להגיש

*הייתי אמורה לענות על בוחן במדעים אליו התכוננתי כה טוב! - נבצר ממני למלא

*הייתי אמורה להגיש את העבודה שלי במת' שגם ממנה ברוך שפטרנו! - אך לא..

והכי חשוב.. נודע לי כי..

גיל הסתפר!!!

כןכן! זה שנים אנו מפצירים בו "הסתפר כבר ילד משוגע עם פוני-אימו לא אימואי!" אך הוא רק היה משיב בבוז כי שיערו המטופח לעולם לא ייגע במספריים אכזריות, לעולם! והנה, הוא סוף סוף הוכנע, ואני לא שם כדי לראות!

(הו כן, סיפרו לי כי הוא נראה מוזר, כוון שסיפר שערות ראשו מלבד הפוני! ועכשיו יש לו שיער קצר עם פוני ארוך!: אני לא יכולה לחכות לראות זאת! )

אממ אין עוד דברים בפי, אז כדי שאפנה את הבמה אל אבא קריר, אותו כולנו אוהבים להעריץ

הוריו של חנן יום אחד נחרדו.

גולגולת של אדם בחדרו הם מצאו,

מתחת למיטה, במקום צעצועים,

הייתה ערימה של עצמות ילדים!

בתוך אריזת מונופול ישנה,

היו חתיכות של גופת השכנה !

מסכנה גברת לוי! רק עכשיו מגלים,

שהיא לא נחטפה בידיי מחבלים.

שפתחו מגירות בשולחן הכתיבה,

נדהמו לגלות רוסייה רקובה!

ורגליים קטועות, שנקטעו בברכיים,

נמצאו בקופסת סוני פלייסטיישן 2.

כשחזר חנן מהחוג במתנ"ס,

ממש בשנייה שלחדרו הוא נכנס,

דרשו ההורים מבנם הפעוט,

שיסביר להם למה פתח בית קברות.

חנן הקטן, היה קצת המום,

הוא אמר שזה לא הוא, הוא לא עשה כלום,

ובכלל לא מבין מה הם רוצים,

הריי ככה זה אצל כל הילדים,

האב התעצבן, סטר לו בלחי!

חנן המסכן פרץ אז בבכי!

שלף מכיסו סכין ציידים,

והפך את הוריו לשלולית עם בגדים!

מקווה שהבנתם הורים יקרים,

שאם כבר חיטטתם בחדר הילדים,

ומצאתם קצת אקסטות, חשיש או קוקאין,

זה לא סוף העולם,

יש דברים יותר גרועים (:.