Out of the fire and into the fire again You make me want to forget And start all over

היה לי יום נחמד היום,

הבה נתחיל מתחילת היום, שזה אומר 00:00 -

00:00 בחיפושים אינטנסיביים אחר סרט הולם במחשב (למעשה זה היה בהתחלה לגביי 'המסע המופלא', אבל לא מוצאים אותו בשום מקום! "המסע המופלא צפייה ישירה" "המסע המופלא להורדה" שום כלום! ועד שמוצאים - הלינק לא פועל :\ הו כן, ספויילר למה שהולך לקרות בהמשך היום - אני אבזבז את מיטב שעות הערות שלי בלנסות להפעיל את הווידיאו (כן, ווידיאו, למי שלא זוכר, מכשיר ישן ומגושם לתוכו מכניסים קלטות גדולות ומגושמות גם הן, וצופים כך במה שהקלטת עליהן) כי סוף סוף מצאתי את הקלטת שהקלטנו עלייה את הסרט הנכסף - רק ב17:00 הבנתי, בעזרת קצת עזרה מאמא - שהווידיאו לא עובד עם הטלוויזיה החדשה. כי כשהטלוויזיה הזאת נולדה לא היו ווידיאו, בדיוק כמו שבתקופה שאני התחלתי לצפות בטלוויזיה לא היה מלרוז פלייס. הפסד? רווח? אין לדעת, לא הייתי פה.

עידן הקלטות גווע ודעך לאורו של הDVD בעודו בשיא פריחתו.

יהיה זכרו ברוך.

04:15  - מפסיקה את הסרט 'צ'רלי בממלכת השוקולד' שהצלחתי למצוא, והולכת לישון. (כמובן שזה עוד מחכה לי כשאני אתעורר).

אגב, במשך הלילה ניסיתי ליצור את הנוחות המקסימלית לצפייה בסרט! - הוצאתי את המיטה המתקפלת, והצמדתי את זו לשולחן הכתיבה, עליו הוקרן הסרט (דרך המחשב), לקחתי את כל הכריות מהסלון, כיווננתי את המאוורר לשלמות, הכנתי לי שוקו חם, או בעברית - משקה קקאו לוהט (שהתקרר עם  הזמן וגם לא היה כזה טעים :\), עמעמתי את האורות ברמה המתאימה, ועוצמת השמע הייתה המקסימלית לאותו רגע! טיפה יותר והבית היה מתעורר.

היה נחמד :)

11:50 - מתעוררת ע"י אבא, שנראה כי היה מעט מופתע מאיך שהצלחתי להזיז את כל החדר בזמן שהוא יישן כדי להרים את המיטה.

המשכתי לצפות.

12:00 - 17:00 - מנסה להפעיל ווידיאו שלא ייעבוד גם אם אני אבקש מאוד יפה. חצוף.

17:55 - מוותרת על אוטובוס שהייתי אמורה לקחת כדי לנסוע לרחובות לקנות לאמאבא מתנה לימיי הולדת

(יאי! היום יום הולדת לאמא !עוד יומיים לאבא!)

ובמקום זאת מדברת עם כרמל, שמעביר לי את דליה, שמעבירה לי את סמדר, שמעבירה לי את עומר (רועיי!!) שמעביר לי מישהי אחרת, ואז עוד מישהי, ועוד מישהי, וכרמל, ועוד מישהי, (הו כן, בהתחלה היה גם את איתי, אבל איתי לא אמר לי שלום כשהוא הלך, למעשה, לא ידעתי שהוא נוסע עד לרגע שכרמל אמר לי! לפיכך - הוא ייצטרך לומר לי בעצמו שהוא הלך, רק אז אוכל לדבר איתו |סנוב|) ועוד אחד, ושוב כרמל וכן הלאה..

מסתבר שילדה לא מוכרת וחביבה להפליא בטלפון הוא מוצר מבוקש במחנה צ'ייס!

18:40 - עליתי על אוטובוס לרחובות.

הנהג עצר לנו לא בתחנה, אלא ממול לקניון עצמו, בגלל שהיה חפץ חשוד והוא אמר שהוא לא הולך לשם. פחדן.

אז כאשר 200 שקלים בכיסי, רון בלבי ושיר שמח על שפתיי, מתרוצצת אני בקניון בין החנויות, לבדי, כעכבר פחדן וגלמוד, מחפשת אחר המתנה המושלמת עבוד הוריי מולידיי. טלפון לתום:

"תום?"

"מה?"

"אממ מה אתה חושב כדאי, לקנות להם ספר, או דיסק? כאילו, לכל אחד. או שיש לך רעיונות אחרים?"

"אממ.. איזה דיסק חשבת?"

"אממ יש מין אוסף כזה של אריק איינשטיין, 3 דיסקים ב-70 ש"ח, ויש 2 אלבומים כאלו, שונים. שזו אפשרות, כי דיסקים בודדים עולים כאן לרוב 60."

"אוקיי.. איזה ספרים ראית?"

"אממ לא זוכרת.. לא ראיתי משהו מיוחד."

"לכי לשם תגידי לי איזה ספרים יש."

"אממ, טוב, אבל זה בצד השני של הקניון, וקומה אחרת."

"תעלי"

"טוב."  *הולכת לצד השני של הקניון. 5 דק'*

"טוב אז אמא אוהבת ספרות מקור, נראה לי גם אבא, יש כאן סדרה של עמוס עוז, אפשר לקנות לכל אחד אחד.. אבל זה 88 ש"ח"

"עמוס עוז זה טוב.. איזה עוד דיסקים אמרת שיש?"

"קודם הייתי בטאוור רקורדס.. אמרתי לך, יש אריק איינשטיין."

"מה עוד יש?"

"רגע.."

*אחריי 5 דק'*

"טוב, אני שוב בטאוואר רקורדס..."

*דנים בדבר הדיסק*

*הולכת לסטימצקי, שוב, חוזרת.*

"טוב, תקני את אריק איינשטיין, מקסימום יש להם זיכוי." .

תודה לך תום. על שהורדת ממשקלי חצי קילו.

בסופו של דבר קנינו (אני עשיתי את הקנייה, אבל מהכסף של שנינו אז.. 'קנינו' :\) :

* אוסף של אריק איינשטיין

* כרית צוואר כזו למסאג'ים

* שקית מלאה בכל טוב - שוקולדים :)

* 2 בלונים ענקיים, אדום ולבן.

מעט ועלוב, אבל גם 200 שקל הם מעט ועלוב. זה מה שקורה בעיתות משבר כלכלי.

בזמן שחיכיתי לאוטובוס היה לי משעמם. אז מהמעט כסף שגיליתי בכיס שלי (15 שקל)  הלכתי לרכוש קרפ. רק ההכנה גזלה בטח 3 דק' + ההליכה הלוך חזור לאורך הקניון, משהו כמו עוד 3 דק'.. בזבזתי 6 דק' של המתנה! היה לוקח יותר לאט אם הייתי מחכה במקדונדלס. טיפשה.

בכל אופן, משחזרתי, חיכה לי על ספסל מקביל ילד יפה ומוכשר - הוא ליהטט! כןכן! ליהטט ב-3 מקלות. זה היה מרהיב....

הלכתי והתיישבתי לי, וחיכיתי שהזמן ייעבור (איזה 20 דק'!! גרר )

הו כן, רק לשם הרקע לאיך נראיתי באותו זמן עד שהגעתי הביתה -

ילדה קטנה ובודדה עם 2 בלוניי הליום ענקיים קשורים לתיק.

מסתבר שילד ערס-לייט מהשכבה שלי היה שם עם המשפחה שלו, גם הוא חיכה לאוטובוס. הוא ראה אותי בודדה עם בלונים.

כשעליתי על האוטובוס היה נחמד. היה לי מקום. לי ולתיק המקושט שלי, כמובן. סייד ביי סייד.

אבל אז האוטובוס עצר תחנה ראשונה - והתחילו לעלות מלא אנשים..  תחנה שנייה - מפוצץ.

איש זקן וצחור שיער ביקש ממני, וניצוץ רוגז עלה מנימת קולו - "אפשר שתזיזי את הדברים?"

הזזתי. הייתה לי בררה? - לא שהייתי כזו חוצפנית שהחלטתי שהתיק שלי יותר חשוב מבניי אדם, פשוט באמת לא היה איפה לשים אותו. הוא היה מנופח מהקופסה הענקית של הכרית מסאג'ים הארורה, והבלונים לא ממש עזרו בעניין. לא היה אפשר לשים את זה מתחת, וגם לא ממש עליי, אבל..

הצטופפתי ושמתי את תיק הגב על בירכיי, מחזיקה אותו בשתיי ידיי, אחרת היה נופל על האדון שלצידי.

לא עברו דקות מספר, וכבר הגברת הישובה לפניי התלוננה בקול נרגז -

"הבלונים האלו מפריעים לי." - החזקתי גם אותם צמוד אל ליבי.

וכך כל הנסיעה מרחובות ליבנה, מכונסת בעצמי ובתיקי כגולם בתוך במבה. והבלונים הענקיים שלי (לא נשמע טוב.) שהפריעו לי להביט בחלון ולראות מתי לעזעזל אני אמורה לרדת.

בשלב מסויים, שכבר היינו בתוך יבנה ומעט אנשים יירדו החלטתי שזהו זה! וביקשתי מהאדון אם יוכל לעשות לי מקום - אני עוברת!

תיכננתי לקום ולעמוד כל הדרך הקצרה שנשארה, אבל מתסבר שהיה מקום פנוי, אז היה לי נחמד :)

הגעתי הביתה שמחה וטובת לב, תום וחברתו היו בבית, משום מה הוא שיחק אותה שמן ואכל מלא ועוד הצהיר שאם הבית לא היה ריק הוא היה אוכל עוד, כי הוא עדיין רעב. בדר"כ אנשים מתנהגים הפוך בחברת אנשים! אוכלים פחות!

2 אפשרויות :

 1. אח שלי מוזר ויחיד במינו.

 2. רק אנחנו, הבנות, דואגות לתדמית העדינה המנומסת הלא-גרגרנית והבלתי-בהמתית. האם זו בעיה של הגברים? האם הגברים עיצבו את אישיות הנשים במשך השנים בעזרת ציפיות גבוהות מידיי? (*מכחכחת בגרוני* סליחה, איך לעזעזל הגיע לי קארי לגרון?! חה חה אני מתוחכמת..)

אפשרות 1 הגיונית יותר. ונכונה.

ועכשיו אני פה :)

זה היה היום. עכשיו אני בהתלבטות קשה -

האם לצפות בסרט אנימציה נחמד בלילה, או לצפות במקס פיין, אבל הפעם עד הסוף XD

במה אני מתלבטת? במקס פיין יש את מילה קוניס הכוסית!

טוב, הסרט טיפה רועש (יריות, צעקות וכו') שעל זה אפשר לכפר, אבל הוא גם עלול טיפה להפחיד אותי, והבית שקט.. וחשוך.. ואני לבד..

וזו בעיה.

טוב אני כבר אגיע להחלטה כלשהי. קפאין לנצח.

לילה טוב :) הו כן, שאני אוותר על זה (ראו תמונות למטה) רק בגלל כמה יריות, רצח, מכות רצחניות ואולי כמה גניחות שאם מישהו ייתעורר מהרעש זה יהיה מאוד מביך?!  בחיים לא!

אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל זה ייהרוג כמה מכם.

אז אצטרך לעשות זאת לאט לאט. כדי לוודא שכולם ראו. :)

לוסי דובינצ'יק הגיעה היום, יום שישי, ה-23 לינואר, 2009, אחרי הספירה, לבית הספר 'גינסבורג האורן'!

טוב, לא בדיוק ל'אורן', יותר נכון לאשכול הפיס שלידו - אבל אנחנו לומדים שם מדעים! זה נחשב!

מה עוד שהיא הציגה לפנינו הצגה! הו כן.. לוסי דובינצ'יק - המפורסמת הזו - חשפה את כישרונה ברבים!

(אני רק מתלהבת שהיא מפורסמת D:)

הוא כן, זו הייתה הצגה של 3 אנשים. 2 מפורסמים, והשלישי חמוד D:

אממ ה-1 : לוסי דובינצ'יק (!!!) - השתתפה ב'מיכאלה' בתור האנורקסית המסוממת 'מיה' למי שזוכר (תכלס, מי זוכר?)

מספר 2  :  ההוא ששיחק ב'משחק החיים' , נו זה ששיחק את החבר של אפרת בוימולד!

השלישי  : מישו חמוד שאת שמו אין-לדעת (לא שאת מס' 2 הנ"ל אני זוכרת, אבל אני יודעת להגיד לכם מאיפה הוא)

אתם יודעים למה שמתי לב? 'מיה' זה כמו 'ג'יה'!

כןכן! ג'יה! הסופר-מודל הראשונה! אודות חייה עשו סרט הנקרא על שמה, ומי ששיחקה אותה שם היא לא אחרת מאשר..

אנג'לינה ג'ולי!

ומי שיחקה את ג'יה בתור ילדה אתם שואלים? (אתם לא, אבל אני רוצה שתשאלו, אז נעשה כאילו )

מילה קוניס!

הו כן.. מילה קוניס שיחקה את ג'יה הילדה בת 11, כשהייתה בת 15

בכל מקרה, הדימיון בין ג'יה ומיה מאוד גדול! אך גם מאוד קטן!

מיה - רצתה להיות דוגמנית

ג'יה - הייתה דוגמנית כי זו אחלה עבודה

מיה - הדרדרה לסמים ואנורקסיה

ג'יה - הדרדרה לסמים, אבל היא הייתה כוסית כבר לפניי (חוץ מי זה, זאת אנג'לינה ג'ולי! מה יש כבר לשנות?!) 

הצלחתי להוריד את הסרט מזמן, אך לצערי המישהו האידיוט שתירגם את זה, הוריד את הקול, אז לא שומעים כלום , אבל לפחות יש כתוביות!

אממ מצאתי מאמר על הסרט, אחלה ברט ממליצה (כדי שתהייה לכם מוטיבציה לקרוא את הכתבה, יש שם סמים, לסביות, דוגמניות וסיפור חיים קשה. תהנו!)

"את מירב המידע שבכתבה זו מצאתי בספר האוטוביוגרפי "Thing Of Beauty" מאת סטפן פריד. מתוך הקריאה, הופרכו חלקים רבים בסרט, ובכל זאת הוא מומלץ, לא מעט בזכות הבימוי של מייקל כריסטופר ומשחקן המעולה של אנג'לינה ג'ולי (ג'יה), פיי דאנווי (וילהמינה), רוהל מרסדס (קתלין) אליזבת מיטשל (לינדה, דמותה של סנדי לינטר) ועוד. בסרט משולבות מספר סצינות הלקוחות מהספר, צילומים ידועים, ציטוטים ועוד. .."

"ג'יה (Gia Marie Carangi) נולדה ב-29 לינואר 1960, בת לאב ממוצא איטלקי קתולי, ג'וזף, ואם ממוצא אירי-וולשי, קתלין. חייה היו לא יציבים מתחילתם. היא גדלה בבית יוקרתי בצפון-מזרח פילדלפייה לצד שני אחים גדולים לידם הרגישה נחותה. כדי לזכות בתשומת לב מאביה נהגה לעתים ללבוש את בגדי אחיה בחושבה שרק כילד-בן תזכה ממנו לחום ואהבה. בגיל 6 נוצלה מינית ע"י נער משכונתה, והניצול היה כה טראומתי בשבילה שלאמה ספרה על כך רק בגיל העשרה. מאוחר יותר נאנסה מספר פעמים כתוצאה מהיותה תחת השפעת סמים. היחסים בין הוריה היו עכורים. בהיותה בת 11 עזבה אמה את הבית לצמיתות. זה הותיר אותה הילדה היחידה בבית, לצד אביה ושני אחיה הגדולים. הדבר פגע קשות ברגשותיה, וניתן לראות שבעתיד היא מוצאת את דמות האם בנשים אחרות ולא מסוגלת לסלוח לאמה על כך שנטשה אותה. כשלש שנים אחרי עזיבת האם ג'יה עוברת לגור אתה ועם אביה החורג הנרי אותו לא סבלה. בכל פעם שרבה עם אחד מהם עברה לבית אביה שהתחתן מחדש ובכל פעם שרבה עם אשתו עשתה להפך. בהמשך נהגה להיכנס ולצאת מחייהם של אנשים במהירות ובצורה שמותירה חותמה בשטח ממש כשם שעשתה עם הוריה. משפחתה של ג'יה לא הייתה מעורבת בחייה, לא פיזית ולא רגשית. האב שקע בעבודתו ובמשפחתו החדשה והאם התעסקה בחיי החברה החדשים שלה ובעבודותיה. חוסר המעורבות הזו יצר את המועדות לפורענות אליה התדרדרה הדוגמנית עוד מילדות. לא הייתה לה דמות סמכותית להזדהות אתה. מגיל צעיר שתתה ועשנה. התמכרויותיה כללו אלכוהול, סיגריות, מריחואנה, וגלולות ממכרות למיניהן. היא חברה ל"חבר'ה רעים", ואיתם עסקה בגניבת כרטיסי אשראי. לא פעם גנבה גם בגדים מחנויות יוקרה (מזכיר קצת את וינונה ריידר בימינו). קתלין ידעה שג'יה שובבה ונהגה לערוך חיפושים בחדרה. באחת הפעמים מצאה מכתב אהבה שכתבה לנערה. היא שלחה אותה לפסיכולוג כדי ש"ירפא" אותה מנטייתה. היא חשבה שהשהייה בקרב "ילדי בואי" (מעריצי הזמר דיוויד בואי) קלקלה את בתה. ג'יה החלה בטיפול פסיכולוגי שם קבלה פידבק חיובי לגבי נטייתה המינית מצד המטפל שלה. עוד בגיל 13 נהגה לשלוח פרחים לבנות בהן התאהבה, אך מכיוון שבביה"ס היה קשה לדעת מי נמשכת לבנות מינה העדיפה לחפש אהבה בברים של גייז. בגיל 15 שכבה לראשונה עם בחורה בה התאהבה. שנה לאחר מכן היה לה קשר עם שרון, בחורה בת 21 אותה הכירה במועדון גייז פילדלפי בשם DCA. באחת המסיבות הפרטיות שערכו קתלין והנרי הוצע לג'יה להצטלם אצל הצלם ג'ו פטרליס וכך עשתה. לא הפריעה לה נוכחות המצלמות, היא ידעה איך לתפוס את עין המצלמה בכך שהרחיבה מבטה ברגע שהגיע הפלאש מבלי להירתע. זמן מה מאוחר יותר השתתפה גם בקורס לדוגמניות מתחילות. במועדון הגייז שם בילתה (DCA) הכירה את מוריס טננבאום, ספר צמרת סטרייט לשעבר, שעשה הסבה לצילום. היא הצטלמה בשבילו מדי פעם. זה שלח את התמונות לסוכנות של וילהמינה קופר (דוגמנית-על מפורסמת ממוצא הולנדי שהתפרסמה בארה"ב בשנות השישים, ובסופו של דבר פתחה סוכנות משלה). ג'יה חשבה ביתר רצינות על דוגמנות. פניה וגופה התבגרו. הופעל עליה לחץ סביבתי בעיקר מצד אמה שחשבה שדוגמנות תחבר אותה אל הנשיות ואל העולם הסטרייטי. היא לא ידעה מה ברצונה לעשות בחייה אך הלכה על דוגמנות כדי לרצות את קתלין. לפי הספר, אהבה קתלין את בתה אך לא ידעה לתקשר זאת. בעתיד ג'יה מפרשת לא נכון את אמה וחושבת שזו מנסה להרוס אותה בשעה שזו פועלת מתוך אהבה. גם קתלין לא מצליחה להבין את התנהגות בתה. למרות היחסים הבעייתיים ביניהן, בסופו של סיפור הן מגלות כי אינן יכולות לחיות אחת בלעדי השנייה, לטוב ולרע. וילהמינה מזמנת את ג'יה יחדיו עם מוריס לראיון בניו-יורק. היא מתלהבת מהמראה האתני-אקזוטי של ג'יה לעומת יתר הדוגמניות הבהירות ומציעה לה חוזה עם הסוכנות. ניו-יורק הייתה השוק הכי עשיר בדוגמניות. במנהטן בלבד היו רבות מהסוכנויות הנחשבות בתחום,למשל פורד, וילהמינה, סטיוארט, זולי ועלית. לאחר החתימה על החוזה עברה ג'יה לניו יורק יחד עם האקסית שרון (שהפכה לסטרייטית בנתיים). בפברואר 1978 מתחילה ג'יה בסבב פגישות (Go Sees - סבב מתיש של ריצות ממקום למקום, חוסר ודאות והרגשה של פיסת בשר אותה בודקים מכל הזויות האפשריות) שכלל צילומים רבים. אחרי מספר חדשים היא מתחילה להרוויח, תחילה בקטן ואט אט בגדול. בתחילה הצטלמה עבור המגזין הנשי אמביאנס אליו הגיעה דרך צלם שהכירה במועדון "סטודיו 54", ובהמשך הצטלמה למגזינים באזאר, ווג, קוסמופוליטן ועוד. ג'יה התחבבה על הצלמים בעיקר בגלל שידעה לשחק, לאלתר תנועות, לעשות פוזות מצחיקות ולזרום על הסט כמה שצריך, כך שהצלם לא היה צריך להיות עסוק באימפרוביזציה ותדרוך, היא זו שעשתה את העבודה ובכיף. היא לא אהבה את עולם הדוגמנות אך מצד שני הוא הציע לה כסף רב, השתתפות במסיבות של מפורסמים למיניהם וכמובן סמים. היא אהבה לצלם, בעיקר צילום דוקומנטרי, אנשים ברחוב בכל מיני מצבים. היא צפתה בסרטים בהם זוויות צילום מעניינות, ואת השראתה שאבה בעיקר מהשחקניות מרילין מונרו וגרטה גרבו. בין המפורסמים שעבדו אתה ניתן למצוא את הצלם פרנצ'סקו סקאוולו, הומוסקסואל מוצהר שדוגמניות רבות העדיפו לעבוד אתו בשל יחסו הג'נטלמני.  הוא היה משוגע על ג'יה. לדבריו "לא יכולת להחזיקה במקומה, היית צריך לתת לה לזרום... בדרך שלה לדגמן אל מול המצלמה... היה לה גוף מושלם, עיניים מושלמות, פה, שיער... ולדעתי גישה מושלמת של 'לא שמה קצוץ'". לעומתו, לדברי הצלם אלכס צ'טלין (שצילם בעיקר לווג הבריטי) היא לא הייתה יפיפייה, "לא היה לה גוף משגע... אבל משהו יצא דרך התמונות... זה היה כמו מרילין מונרו". "כריס וון וונגנהיים, צלם ממוצא גרמני ששילב סקסואליות ואלימות במראה אלגנטי קיצוני (ונהרג בתאונה בתחילת 1982), הציע לג'יה, באחד הצילומים שערך עמה באוקטובר של 1978, לנסות צילום אומנותי. היא הסכימה וכך עמדה בערום מלא מאחורי גדר. האווירה במקום הייתה אינטימית, וג'יה מצאה עצמה נדלקת תוך כדי הצילומים על סנדי לינטר שאיפרה אותה. סנדי הייתה יפיפייה בלונדינית, סטרייטית, בסוף שנות ה-20 לחייה שהייתה יכולה בקלות להיות דוגמנית אך העדיפה את שטח האיפור. היא איפרה את ג'יה כבר בעבר, אך הפעם ג'יה הסתכלה עליה בצורה אחרת. היא החלה לפתח אליה רגשות. לדברי ג'יה הן קיימו יחסי מין אך לינטר דאגה לנתק את הקשר ביניהן לאחר שהדוגמנית אבדה שיווי משקל כתוצאה מהסמים אותם צרכה. חשוב להבין את חולשתה של ג'יה לנשים בלונדיניות. לדבריה אישה היא לא באמת אישה אלא אם כן היא בלונדינית. אבל לא קל היה לה בעולם הנשים. לא פעם אמרה לחבריה שהייתה מעדיפה להיות סטרייטית כי כך חייה היו מסובכים פחות, אך היא לא יכלה להתגבר על אהבתה לנשים. מאז שנכנסה לרוטינה של עבודה אינטנסיבית כמעט ולא ראתה את משפחתה או חבריה. עם קתלין הייתה יותר בקשר טלפוני, למרות שלעיתים קפצה אמה לביקור של מספר ימים, תמיד יותר בתור מעריצה מאשר בתור ידידת נפש, דבר שג'יה הייתה צריכה נואשות. ידידיה מהעבר חשבו שהיא עסוקה מדי ולכן לא לחצו בכל הקשור לשמירה על קשר. היא מצאה לה מפעם לפעם מישהו/י אך ברוב הזמן הייתה בודדה לגמרי במערכה, בגיל צעיר ובעיר זרה. לאחר ש"סטודיו 54" נזנח ע"י הסלבריטיז כתוצאה מפשיטות משטרתיות לחיפוש סמים, עברה הסצינה ל"The Mudd Club" במנהטן התחתית.

ג'יה אהבה את המקום, בו השמיעו בעיקר מוסיקת רוק. בזמן זה החליפה את מושא הערצתה מדיוויד בואי ללהקת Blondie. היא נדלקה על הסולנית הבלונדינית, דבי הארי. מרוב עבודה היא נשחקת ומאבדת מוטיבציה לדגמן. היא מאחרת לצילומים או נוטשת באמצע, וגם כשהגיעה הייתה בטשטוש (מסמים ושתייה). התנהגותה הייתה פרובוקטיבית כלפי צלמים מסוימים, חסרת סבלנות. ובכל זאת, נחשבה בין דוגמניות הצמרת של אותה תקופה. ג'יה לא הייתה היחידה בקרב הדוגמניות שהשתמשה בסמים, זה היה דבר מקובל. החוכמה הייתה לא להתמכר לזה אך זה היה, כמובן, בלתי אפשרי. בתחילת 1980 נפטרה וילהמינה מסרטן, בגיל 40. אובדנה השפיע לרעה על ג'יה שראתה בה אם. לעתים קרובות התייעצה אתה, ועתה היא ננטשת מחדש, הפעם בגיל 20. היא מתחילה לצרוך הרואין שלדבריה מטשטש יותר את דיכאונה. מאידך זה גורם לה עייפות, רגישות למחלות וזיהום רציני ביד בה הזריקה. בצילומים בהם נחשפו ידיה דאגו הצלמים לטשטש בתמונה את הזיהום. מוסר עבודתה ננטש ולבסוף היא עוזבת את הסוכנות. לאחר מספר ניסיונות כושלים בסוכנויות שונות היא מתמקמת ב"עלית" שם הייתה זו מוניק ששימשה לה דמות האם..."

הכל נראה ורוד. רק שבתקופה זו היא מכירה את רחל רוזן, אחת שצורכת סמים. מכאן הדרך חזרה לשם קצרה. יחסיהן ידעו עליות ומורדות במהלכן ניסתה ג'יה מספר פעמים תוכניות גמילה, לעבור דירה בכל פעם שנפרדה מרחל ועוד. לזכותה של רחל יאמר שהיא תמכה בג'יה כשניסתה להיגמל. במהלך חייה ניסתה ג'יה להיגמל בצורה עצמאית או בעזרת תוכניות גמילה למיניהן, אך תמיד חזרה לסמים. בסתיו 1983 עזבה את ניו יורק בפעם האחרונה ועברה לגור בדירה של אביה ואחיה באטלנטיק סיטי, ליד חנות הסנדוויצ'ים שהייתה להם. היא דגמנה מדי פעם אך לרוב עבדה בחנות. לבסוף סוכנות "עלית" מפסיקה את עבודתה של ג'יה כי נאסר עליה להעסיק דוגמנית המכורה לסמים.  "... כשהיא חוזרת לבית אמה מצבה מתחיל להתדרדר. פצעים מתחילים להופיע על פניה והיא לא חשה בטוב. באותה שנה האיידס מתפרסם בכלי התקשורת, בעיקר כשהשחקן רוק האדסון מודה כי לקה במחלה. ג'יה מסתקרנת. היא יודעת שהיא משתייכת לקבוצת הסיכון כנרקומנית ומכאן חששה. כאקט של איבוד עשתונות היא מוכרת חפצים ורוכשת כמות נכבדת של הרואין כדי לנסות להתאבד ע"י הזרקת מנת יתר אך ללא הצלחה. לבסוף אמה מאשפזת אותה בבית חולים בשל חולשה, קוצר נשימה והיסטוריה שלמה של סמים שפגעו בה. במהלך הבדיקות מתגלה שלקתה ב-AIDS Related Complex. היא מופרדת מיתר הרופאים החוששים לגעת בה בידיים חשופות ומשתמשים בכפפות וחליפות מגן. לאחר כשבוע היא מועברת ליחידה הפסיכיאטרית ושם מקבלת ליתיום לטיפול בדפרסיה ומתאפשר לה לצאת מהמחלקה. אך לאן? הנרי אביה החורג חשש לאבד את מקום עבודתו אם ידעו שהיא חולה. היא עוברת לגור עם ידידה עד שלבסוף חוזרת לבית אמה." בתקופה זו ג'יה נהייתה רוחנית יותר, לדבריה לאלוהים יש תוכנית גדולה בשבילה אך לא בעולם הזה. היא קוראת בתנ"ך, כנראה מתוך ידיעה שמותה קרב. חמישה חדשים לאחר גילוי המחלה היא נפטרת, ב-18 לנובמבר 1986. נערכה לה הלוויה צנועה בפרברי פילדלפייה. אף אחד מעולם הדוגמנות לא טרח לבוא או לשלוח איגרת ניחומים (מספר שבועות מאוחר יותר היה זה סקאוולו ששלח איגרת). בעיתונות, מלבד מודעת אבל קטנה במגזין פילדלפי, לא נכתב דבר. באפריל 1988 יצרה קתלין קשר עם מפיקת טלוויזיה שעשתה תוכנית על איידס וספרה לה על בתה. זו הייתה המומה. מתברר שבעולם התקשורת כלל לא ידעו שג'יה נפטרה. קתלין מצטלמת לתוכנית הטלוויזיה ומתראיינת גם בספר שקראתי כדי להנציח את בתה.

"היה הייתה.. בממלכה רחוקה...

חייתה ילדה קטנה..ששערה היה עשוי זהב.

כאשר האנשים בכפר היו רואים אותה הם אמרו

'או כמה שהיא יפה'..

והם הראו לה בית יפייפה על כוכב הלכת מאדים,

והם אמרו 'בואי ותחיי כאן לעד',

והילדה הקטנה אמרה

'או מאדים הוא כוכב בו החיים מאוד שונים

בטוחים נקיים ויפים..אבל,אבל איך מגיעים לשם?

איך את מוצאת מונית? איזה אוטובוס את לוקחת?

נכון? ואיך את יודעת כשאת שם?

ספר יקר זהו יום אחר בחיים שלי

החיים הם כמו הספר, הספר הוא כמו ארגז

לארגז יש 6 פאות מבחוץ ומבפנים

אז איך מגיעים למה שבפנים?

איך מוציאים את מה שנמצא בפנים החוצה?

היא הייתה ילדה מאוד יפה

שגרה בארגז יפייפה וכולם אהבו אותה

אבל האנשים בכפר היו מאוד עניים..

ובכל לילה הם התגנבו אל הבית בו הילדה ישנה,

וגזרו קווצה משיערה הזהוב

והם מכרו אותו בכסף

'היא לא תשים לב' הם אמרו

וכך, נעלם כל הזהב מראשה..

והאנשים אמרו 'או, היא בכלל לא יפה'

והם לקחו אותה מן הבית היפה,

והם הסיעו אותה אל הרחוב

והיא הלכה..ולא חזרה מעולם.

ובמהרה, אנשים נהיו שוב רעבים...

וחזרו אל הבית היפה לחפש זהב,

אבל לא היה שם אף אחד.."

איכשהו הפוסט הפך להיות המלצה ענקית לסרט, אבל זה שווה את זה, זה אחלה סרט.. עצוב, אבל טוב..

    הולכת לאשדוד.. תאחלו לי בהצלחה!