חברה.. כתבתי סיפור ו.. אולי תרצו לקרוא. וחוץ מזה, המלא מלא סרטונים תוקע לי ת'מחשב. אז בכל זאת,
הסיפור שלי: (ד"א, מפרק 5 הסיפור מתחיל להיות באמת, באמת מעניין.)
האושר שבפרדה – פרק 1
הלהבה סובבה את גופה, מותירה ריח של גופרית שאפף את האוויר.
היא נשמה עמוק, מריחה את הריח של הניצחון, את הריח של האש, האש שלה; היא הניפה את ידיה לצדדים, מאפשרת ללהבות לגעוש בעלומה אחת לעברו. האש זרחה, זרחה באור הירח, מותירה שובל זוהר מול יוקו, כן, זאת הייתה יוקו, מלאכית האש, שולטת הלהבות ומלכת המאגמה. יוקו הייתה עדינה, כך לפחות ראה אותה אחיה, אבל הוא טעה, יוקו מעולם לא היית עדינה, לא כשנוגע למלחמה.
היא היית יפיפייה, יפיפייה בכל מובן שאפשר לומר, שערה היה אדמוני, אדום כמו האש שלהטה בכוחה ועיינה היו סגולות, בריכות עמוקות של סגול שכל מלאך, לוחם ובן-אנוש משתוקק להסתכל לתוכם; אפה היה קטן וישר, שפתיה היו צחורות ועדינות מותירות לפניה מראה עדין, לא היה משהו רע בפניה, כך חשבו כולם, היא היית מושלמת אבל היא לא חשבה ככה, יוקו שנאה שמתייחסים אליה כאל בובה קטנה ומושלמת, לעזאזל!
חשבה יוקו, היא לא היית עדינה, היא לא רצתה להיות יפה, היא רצתה שיתייחסו אליה כאל יריבה הוגנת ולא להתייחס אליה כאל כלי חרסינה עדין שאין לפגוע בו. היא שנאה זאת, היא מעולם לא ניצלה את כוחה עד סופו.
היא שילבה את ידיה בעצבנות, מותירה לחולצת המשי שלה לנוע הצידה; ליוקו הייתה תמיד חולשה לחולצות משי, חולצות משי שהשיגה מניצחונותיה כך חשבה.
היא לבשה חולצת משי אדומה שאינה צמודה לגופה, מצופה בחומר שאיננו דליק. החולצה הייתה בנויה כך שהיה רווח בין השרוול לחיבורו לחולצה, מן רצועות קטנות מסטן שמחברות את השרוול לחולצה, החולצה הסתיימה מעל הטבור שלה, מותירה מעט בטן חשופה ומסתיים בחגורה שהצמידה את החולצה לבטנה ובנוסף לחולצה היא לבשה מכנסון בצבע אדום גם הוא, שאותו עטפה חצאית פתוחה בצד ארוכה שעברה את ברכיה, המכנסון לעומת זאת לא עבר את השוקיים. את החצאית והמכנסון הצמידה חגורת עור שעברה סביב מותניה.
בנוסף לחולצה והמכנסון היא לבשה על רגליה מגפי עור שחורים שהסתיימו באמצע קרסולה, עטופים ברצועות משי עדינות.
יוקו סיימה את אימונה בקרן אש בוערת, הקרן שעטה קדימה, מותירה אחריה שובל חום אדיר; לאחר שניות אחדות הקרן פגעה במרכזו של גוף אילם, גוף פגוע וכווי, הקרן התפשטה בגוף, מותירה אחריה עור שרוף. יוקו הרימה את ראשה מעלה, ריח הגופרית עדיין התנשא באוויר. היא ניצחה אותו, היא ניצחה את אקירה, נסיך מהלומות האש, כך לפחות טען. כרגיל, כמו כולם, יופי פניה והעדינות שהקרין יופייה הוליכו אותו שולל, אבל לא אותה, היא חיסלה אותו בשניות, עדיין מריחה את ריח הניצחון, את ריח הלהבות המותירות אחריהן אפר ואת ריח הבוקר העולה. ריח הבוקר העולה?
"הא! לעזאזל! אני מאחרת, אוי לא, אוי לא! הוא יהרוג אותי... מה לעשות, מה לעשות? אני יודעת!" מחתה יוקו בהנפת ידיה לצדדים, כל יד בצידה, מונפת מעלה. מיתוך הלילה האור הבוהק של הלהבות עלה סביבה. הילה אדומה אדירה אפפה את גופה, שורפת את האזור לצידה. כנפיים אדומות ענקיות פרצו מגבה מותירות נוצות בצבע דם מתעופפות באוויר, נחות על האדמה באטיות. בשבריר השנייה, הכנפיים האדומות שנראו כחלום עדין, עלו בלהבות מאירות את האזור באין וכאפס לאור הירח החלש. יוקו הרגישה בתחושת האנדרלין שהרגישה כאשר השתמשה בשיגור מעין זה, השיגור שקיבלה מאחיה, קיו; לקח לה זמן להתרגל לזאת, ללמוד איך להשתמש בזה אך היא למדה. לא רק למדה, אלא שהיא שלטה בזה בכל נים בגופה. והינה, שוב, הסתערות האנדרלין געשה בגופה, מעבירה רטטים של התרגשות ואז, בהפתעה פתאומית, פיצוץ להבות אדיר עלה באוויר, פיצוץ בצורת פטרייה, זורק סביבו את גיציו הלוהטים, מעלה באש יער שלם.
ליוקו לא היה אכפת, היטומי 'הנודניקית', כך כינתה אותה יוקו, היית יוצאת את היער הזה מידי יום ביומו וכמובן, מרוב שעמום, 'בנתה' לה יוקו סיבה להשתמשות בכוחותיה.
סיילס חיכה, עדיין תלוי על העמוד הדק, מצפה ליוקו... להודיע לה את החדשות הרעות, החדשות שהוא עצמו מתקשה לעקל.
סיילס היה איש שקט, גבר כפי הנראה בשנות השבעים שלו, זקן ארוך השתלשל מסנטרו ושפם שופע תחת אפו; הוא היה המורה של יוקו, טוב, אחד מן המורים. הוא היה המורה שלה לשיווי המשקל מה שכמובן, כך טענה, שהיא לא זקוקה לו.
סיילס הביט קדימה, רואה ניצוץ של גיץ מתעופף באוויר. הוא ידע, ידע שהיא עומדת להגיע. מן הגיץ לפתע פרצו עשרות נוצות אדומות, מתעופפות באוויר, הנוצות המשיכו להגיע ולבסוף, יצרו כדור אדום. הנוצות אשר היו בתוך העיגול, יצרו כנפיים ובשעה שהכנפיים נפתחו שער אדמוני השתלשל הצידה. יוקו פרשה את כנפיה הצידה, מניחה לעצמה לנשום אוויר.
"הא! זה היה כיף, באלי לעשות זאת שוב!" היא התעופפה קדימה, נעמדת על אחד מן העמודים, מותחת את ידיה לצדדים ומקפלת את כנפיה כך שיבלעו חזרה בתוך גבה.
"נו, נו, נו, מצאת לעצמך זמן להגיע. היכן היית יוקו? ותעשי לי טובה, תגלי לי את האמת... הפעם!" רטן סיילס בקול זועם. "בסדר, בסדר, מה שתגיד, סיילס. הלכתי ליער, פגשתי שם את אקירה. אתה יודע, אקירה שחש את עצמו מלך הלהבות אבל שכמובן, התואר הזה שייך לי! והוא תמיד יהיה כך!" היא סגרה את כף ידה לכדי אגרוף, נועצת את ציפורניה בבשרה הרך.
"את יודעת, את לעולם לא תהיה מלכת הלהבות כל עוד קיו חיי ונושם. הוא חזק ממך יוקו, את ניסית, ניסית פעמים רבות לנצח אותו אבל כמובן, מה אני אגיד לך, לחינם. טוב, תקשיבי, יש משהו שאני חייב לומר לך – " מילותיו נעצרו כאשר אגרופה של יוקו פגע בלסתו, גורם לו למעוד הצידה וליפול לשיפולי האגם.
"למה לעזאזל עשית זאת?!" הוא זינק מעלה, נוחת במיומנות על במבוק עץ דק וחזק.
"תפסיק כבר, עלית לי על העצבים סיילס. אני אנצח את קיו... נכון, הוא מיומן ממני... אבל אני אחסל אותו ואז, רק אז, אני אהיה מלכת הלהבות, שולטת האש. מובן לך?" היא פרשה את ידיה לצדדי גופה, מאפשרת לה להתפרק מעט מכל קיבוצי העצבים הללו שלה. נימאס לה שהוא חושב שהוא הכי טוב בעולם.
יוקו אהבה את אחיה קיו, האח החזק והמושלם כך כולם אמרו אבל היא לא חשבה זאת.
היא ידעה שיום יבוא ותנצח אותו ואז תירוש את כוחו ומעמדו.
סיילס התקדם לעברה, מספיק קרוב כך שהיה עליה רק להושיט יד כדי לגעת בו.
"יוקו, תקשיבי..."הוא נאנח בעצבות והחל לומר, "אל תזדעזעי ממה שאומר לך עכשיו אבל... אחיך קיו נעלם, כבר במשך שבועות אחדים מלאכי האבדון לא מוצאים אותו... הרבה סבורים שקמרון שם את ידו בכך... לכן, את צריכה לצאת לחפש אותו יוקו, את מבינה מה זה אומר?" הוא עצר לשאוף אוויר, ממלא את ריאותיו באוויר למילים החדשות שיצאו מפיו,
"האחריות היא שלך למצוא אותו, בלעדיו, קמרון עלול להביא סוף ללהבה הבוערת בכולם... יוקו, האחריות היא שלך להציל אותנו," סיים סיילס את דבריו.
היא הביטה בו בתדהמה, עיניה הסגולות פעורות לרווחה. אחיה קיו נחטף? איך זה יכול להיות?
הוא חזק, חזק מאוד ליתר דיוק. היא המשיכה להביט בסיילס, להביט בעיניו המרוטות עצבים, בקמטים שהיו לצדדי עיניו.
יוקו הבינה את המשמעות של הלהבה בכולם והיא החליטה ברגע זה שעליה למצוא את אחיה ולהציל אותו מפניי קמרון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
