כשפקחתי את העיניים, כבר הרגשתי כאב. הכאב הזה היה עמוק בתוכי ולא יכולתי להסביר את משמעותו.
בדידות? געגוע? בגידה?
לא יכולתי להסביר מזה אותו כאב.
חשבתי על מוות, חשבתי על כך שבאים והולכים. ידעתי שאין לנו סיבה לחיות.
אבל אז זה הגיע.
הניצוץ הקטן שבתוכי. האושר הקטן שמחפש את דרכו. נתתי לאותו אור את האפשרות לזרוח, להראות לי את יופיו.
הוא הראה לי.
יופיו היה חברים, משפחה ואהבה.
כי תמיד ידעתי שיש לי חברים רק שלא היה אכפת לי.
רציתי ללכת. שגם הם ילכו אם צריך, לא אכפת לי. העיקר אעוף מהעולם הזה. אבל הניצוץ לא הניח לי.
עכשיו אני מבינה.
כשכואב לך, כשאתה מרגיש את האפלה, תמיד תדע שהם שם.
חברים, משפחה וכולם. אנשים שיבואו, יחבקו אותך ויגידו שיהיה טוב יותר. אנשים שכל מה שהם אומרים, בא מהלב.
לא פיסכולוג, מקצועו. חבר. משהו שהשגת כי אתה עצמך. כי אתה חיי.
זהו חבר.
החברים יעמדו לצידך לא משנה מה. כשמישהו מת, חיי, חולה, החברים יהיו שם. חבר אמיתי זה חבר שנישאר.
חבר שלא אומר יאאלה סל'מת אני הולך. חבר שיבוא ויגיד לך בפרצוץ שאכפת לו. שהוא לידך. שאל תאבד תקווה.
זהו חבר, וזה מה שיש לי.
פוסט זה מוקדש לכל החברות שתמיד לצידי ועד עכשיו תמכו בי והוציאו אותי מהדיכאון.
סיל
סאקי
היקארי
יעל
נדי
מרי
מילי
כי אלא האנשים שיבואו ויגידו לי בפנים שהחיים יפים אם עושים אותם כך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
