טוב, פתחתי מסמך טקסט חדש מכיוון שווארד מאט לי את המחשב ואני הולכת לכתוב הרבה.
הפעם האחרונה שכתבתי הרבה בעריכה של הבלוג, לחצי אישור.. והכול נמחק. זונות.
אבל הפעם אני דואגת שזה לא יקרה שוב.
אז מרוב שיעמום, ואחרי שסאקי אמרה לי שאני באמת לא מעדכנת את הבלוג, החלטתי באמת לעדכן.
והפעם.. אני חושבת שזה יהיה העידכון הכי חשוב. עוד נראה.
כרגע המוח שלי ריק. כוס הקולה שלידי איבדה את הגזים.. היאוי, טוב, זאת הפעם השנייה שאני קוראת את המנגה הזאת,
והטלפון לא עוזרים להעיף את השיעמום. הפאלפון שלי, איזה שהוא סוג בצבע שחור, נאבד.
שואלים איך? אספר לכם. במקרה שזה לא מעניין אותכם פשוט תרדו למטה ותדלגו על הקטע הזה.
בקיצור, הלכתי עם גרג ואמיל למסיבת הסיום הדפוקה שלנו אחרי שהמורים איימו עלינו שאם לא נבוא לא נלך לממדיון.
ובאמת, מי צריך את הטובות שלהם? האיום האמיתי היה שלא נקבל תעודות.
המורה רותי - שמעו בדיחה, איך קוראים לרותי מתחת למים? מצפה תת ימי!! סטאגדש - הודיע לנו שלא נקבל תעודות אם לא נבוא.
בכללי, אני שמה פס על התעודה. הכי רציתי זה לדעת כמה החסרתי. לצערי, הגעתי ל 65+. או, טוב, תמיד יש את השנה הבאה.
בקיצור.. חיכינו לאוטובוס, אחרי שפספסנו את קו 27, מה שאומר שלא היה לנו איך לחזור, נתקענו ברמת אביב ג', מחכים לאוטובוס שיקח אותנו לתחנה מרכזית.
התקשרי 5 פעמים לאמא שלי, אם היא יכולה לבקש מדודה שלי לבוא לקחת אותי, או מאחי, שיבוא עם "הגנסטרים", חבורה של ילדים עם אופנועים עלובים, שתבוא לקחת אותי, את גרג ואמיל. אבל נחשו מה? אין תשובה בטלפון.
בזמן שאני מחכה לתשובה התחלתי לשיר את השיר המתנה של אחי. טוב, כשאת מתקשרת אליו 4 פעמים ביום את כבר זוכרת את זה בעל פה. הוא לא ענה, למזלי הרע.
כשהגיע אוטובוס, והנהג הסכים לעזור לנו להגיע לתחנה שמשם ניקח אוטובוס לתחנה מרכזית, הטלפון המסכן נותר בודד בתחנה.
ככה איבדתי אותו.
בזמן שאני נחה בכיף שלי באוטובוס בדרך הביתה, הטלפון המסכן עדיין מחכה לאוטובוס.
אבל.. היה לי מזל ומישהי מצאה אותו. היא אמרה לאמא שלי שהיא תחזיר את הטלפון לבית הספר. ["ברושים".. כל-כך מביך.]
היא לא החזירה. וכרגע.. אני תקועה עם הטלפון של אחותי.
תיאור - V3 בצבע ורוד.. איכס. עמוס בשירי דיכאון. הדבר היחידי שטוב בו, זה תמונות של אבא שלי (ז"ל).
טוב, איפה הייתי לפניי הטלפון? אני עצמי לא זוכרת. הזיכרון שלי גרוע.
ו-וואה. כתבתי הרבה. אם הייתי כותבת כל-כך הרבה בפרק 18 במקום לנסות לעדכן את הבלוג, הייתי נשארת חיה בסוף השבוע הזה.
בקיצור, למדתי שלכתוב דברים ולהגיד דברים, זה משהו שונה מאוד.
אני לא מסוגלת להגיד מה כואב לי, גם אם זה בכתב.. אני אפילו לא יודעת מה כואב לי.
כשאגלה, חברות שלי יהיו הראשות לדעת.
-שינוי נושא-
קרובת משפחה שלי, דודה של אבא, סיפרה לי שיום אחד היא פשוט צעקה בשיא הכוח "מוטי", כששמעתי את זה, רציתי גם.
למה.. אני אוצרת בתוכי כל-כך הרבה מתח, כאב, מסתגרת עד שיום אחד אתפוצץ. אבל לא עשיתי זאת.. כי אני יודעת, כשאני אעשה זאת,
כשאני אצעק בכול הכוח "אבא," אני אשבר. יש לי מספר מועט של חברות מכיוון שנורא קשה לרכוש את האמון שלי. אני מתעצבנת על הרבה
אנשים. בגלל זה קשה לרכוש את האמון וכל מה שקשור לחברות מצידי.
סטיתי מהנושא, שוב, בחזרה לשבירה. החברות שלי, המעטות, סומכות עליי. רובן מספרות מה שכואב להן/מציק/מטריד ואני מנסה לעזור. אני
שומרת סודות, אני מבינה לליבן. לכן כולכם מוזמנים לפתוח את ליבכם בפניי. לפעמים, מה שכואב להן, זה מה שכואב גם לי. לכן אני יכולה
לעזור גם מתוך הבנה.
ואם אני אשבר, יהיה לי קשה לעזור שוב. יהיה לי קשה לתקשר על אנשים. ולכן - אשאר לבד.
בסדר, כתבתי יותר מידי. אני אסיים פה ואמשיך לעבוד על העיצוב.
עד כאן, הילדה שאין לה כוח לרשום את השם שלה כי הוא ארוך, מוזר, מוזרי, מוזרתיתי, מרזרה, מוזררר והיא רשמה אותו בכול זאת - יוקו.
[נ.ב, סאקי.. תשני לי את השיר ברקע לשיר של Distrubed ;;;]