לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

מציאות


תיאור: מוגבל =\ קורה לא לדאוג זה לא בלוג פקאצתי לא לפחד להמשיך למטה...

Avatarכינוי: 

בת: 33

ICQ: 302667494 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2009    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

7/2009

לחצות את הגבול 3


Normal 0 false false false MicrosoftInternetExplorer4 /* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"Обычная таблица"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin:0cm; mso-para-margin-bottom:.0001pt; mso-pagination:widow-orphan; font-size:10.0pt; font-family:"Times New Roman"; mso-ansi-language:#0400; mso-fareast-language:#0400; mso-bidi-language:#0400;}

 "שבו ואל תזוזו" הורתה לידייה ויצא מהר מהכיתה כולם מיהרו לחלון ,

ראיתי את לין על הרצפה מקופלת ומתפתלת.

 היא הייתה לבד באמצע החצר ואז לאחר כמה דקות רץ לעברה המורה לספורט ולאחר מיכן יצאה לידייה. בני ביטון המורה לספוט, הרים אותה והשיב אותה על הספסל לאחר עוד מספר שניות יצא סגן המנהל והם כולם נכנסו לבצפר יחד עם לין.

לא יכולנו יותר לראות מה מתרחש אז ישבנו לנו בכיתה וחיקינו.

"ואי מסכנה מעניין מה קרה לה" אמרה אדי בדאגה.

 "ניראה לי זה שיא המיקרים ליום אחד" עניתי

"לאן הגעתי" אמרה מאילי בייאוש .

" זה אף פעם לא היה ככה" ענתה ענבר ,

" זה היה אבל לא הכול ביום אחד " עניתי.

"מעניין מה קרה שם" אדי הוסיפה.

ואז נשמע סרנה ,זה היה האמבולנס.

ואז כבר באמת התחלנו לדאוג ,בגלל שלין לא היתה חברה שלנו

לא ממש דאגנו לה היו לנו יותר רחמים כלפיה

הדאגה שלנו היתה בכך שאנחנו לומדות באותו ביה"ס

וזה ממש יכול לקרות לכל אחת מאיתנו כמובן שלא בדיוק ככה

אבל פגיעה כל שהיא .עכשיו זה כאילו מכריכים אותנו לבוא למקום

שאפשר להיפגע בו .

"שבו!" לידייה נכנסה לכיתה . כולם קפצו נירא שרמת האדרנלין עלתה

אצל כולם .התיישבנו ושררה דממה . לידייה התהלכה קדימה ואחורה

בצעדים כבדים . "משקרה פה היום " היא התחילה לדבר ואז הפסיקה לכמה שניות.

ואז חזרה על דבריה. "משקרה פה היום, אני פשוט ..." המילים כאילו נתקעו ולא יצאו

"מה קרה שם?" שאלה אחת הבנות. מבטה של לידייה ננעץ לפתע באותה ילדה.

לידייה מלמלה מספר מילים לעצמה עד שהצליחה לומר "היא נדקרה ".  "יש לערוך חקירה על משקרה ,עד סוף הבירורים אין לימודים"

לרגע נרא כאילו כולם עומדים לקפוץ משמחה על ביטול הלימודים

אך משו עצר את כולם, איש לא העז להוציא הגה.

 "אתם משוחררים" הוסיפה לידייה ויצא.

"מה משוחררים?" אדי אמרה מופתעת.

"מששמעת משוחררים" עניתי, "מה לא יהיו הרצאות על התנהגות?" אמרה אדי

"יהיו אחרי הבירורים" ענתה ענבר.

אני ומאילי הלכנו ביחד לא אמרנו מילה עברנו דרך הפרק.

ואז בלי מילים שנינו התיישבנו באחד הספסלים.

הבטתי קדימה וראיתי את קט מתקרבת אלינו.

קט התיישבה לידינו.

קט: "שמעתם?"

אני:"כן".

קט:"המאור הזה אין לו רחמים"

מאי:"מאיפה את יודעת שזה הוא?"

שנינו הבטנו במאילי

 אני:"את לא רציני שואלת "

קט:" לא צריך להיות גאונים כדי להבין, אני היום הולכת לבקר אותה רוצות לבוא?"

אני:"אבל אנחנו לא מכירות אותה מה נבוא בלי קשר".

קט:כן נכון, אני אכיר לכן אותה אחרי שתשתחרר מהבית חולים היא ממש נחמדה.

אני :טוב

קט קמה והלכה . אני ומאי המשכנו לשבת.

מאי:מה זה הבצפר הזה, לאן הגעתי

אני: גם אני לא אוהבת את הבצפר הזה אבל מה לעשות

מאי:עדיף היתי נשארת ביה"ס הקודם שלי.

אני:והיית משאירה אותי עם כל זה לבד.

מאי הביטה בי ולא אמרה מילה. ואז היא קמה.

מאי: אני צריכה ללכת אני אראה אותך מחר כבר...

אני : ביי

המשכתי לשבת על הספסל,ראיתי את מאי הולכת ומתרחקת וכשהיא היתה כבר דיי רחוקה ראיתי את מיכאל מתקרב אליה במהירות הוא עצר אותה ואז הם המשיכו ללכת ביחד.

מיכאל: תקשיבי אני מצטער על מיקודם.

מאי: אני אסלח לך אם תתחיל לדבר...

מיכאל עצר אותה והביט בה.

מיכאל:אני צריך עזרה, אני... צריך עזרה עם כריס.

מאי:מה.. מה אני קשורה?

מיכאל:את החברה הכי טובה שלה את מכירה אותה הכי טוב ,איך שראיתי אותה ביום הראשון של הלימודים הרגשתי משו מוזר משו שונה שלא הרגשתי קודם לכן כלפיי אף אחת....

מאי:עדיף היתה אומר את זה לה ולא לי...

מיכאל:כן, אבל אני לא יכול

מאי:טוב מה אני צריכה לעשות?

מיכאל:אולי תדברי איתה וככה במקרה תשאלי אותה מה היא חושבת עליי כדיי שאני אדע מה הסיכויים שלי .

מאי:וזהו?

מיכאל :כן.

מאי:טוב ,אין בעיה אני אגיד לך הכול היום בערב.

מיכאל: תודה את הצלת אותי .

דרכיהם התפצלו וכך הם נפרדו.

אני בנתיים כבר הגעתי הביתה חשבתי להתקשר למאי לשאול אותה לגבי מיכאל כשפתאום הפלפון צלצל.ראיתי על הצג מאי

אני: נו דברי...

מאי: על מה?

אני: נו ראיתי איך מיכאל תפס אותך כשהלכת נו ספרי כבר מה היה.

מאי :הוא ביקש לשאול אם יש לו סיכוי איתך...

אני :איתי.?! מה אני קשורה.

מאי:קשורה וחצי נו אז מה הסיכויים שלו?

אני:אין סיכוי ,הוא נראה טוב וכזה אבל לא.

מאי:טוב איזה מיסכן ישבר לו הלב.

אני: מה לעשות בסוף יעבור לו.

מאי: נכון צודקת, טוב אני חייבת לנתק אמא שלי מעצבנת אותי ביי.

אני :ביי.

הרגשתי מוזר עם עצמי ואז רצו לי מחשבות על שאולי זה לא רעיון כל כך. רע ,לא ,לא ,לא!אמרתי לעצמי

שלא תחשבי על זה אפילו !

"כריס!, כריס!" נשמעו צעקות מהחלון.

התקרבתי לחלון וראיתי את דימה יאן ומישו לא מוכר.

"בואי צאי!" צעק דימה.

"טוב כבר יוצאת" השבתי.

נעלתי נעלים ויצאתי מהר. דימה הוא נער דיי מושך זה ישמע הזוי אבל גם הוא בלונדיני וכן עם עיניים כחולות אבל אופי מזה מזעזע הוא לא מפספס אף אחת, יאן הוא עם שער שחור עיניים חומות ובקיצור פריק כזה הוא מנגן טוב על גיטרה והוא גם אלוף הארץ בהרמת משקולות. איתם היה עוד מישו גבוהה מאוד שער שחור והוא היה רזה וצנום כזה התברר שקוראים לו ליושה.

ישבנו מתחת לבית שלי יאן היה עם גיטרה וניגן כל מיניי שירים.

הפלפון של ליושה צלצל ובסוף השיחה הוא אמר לדימה  שצריך לזוז. הם הלכו

ואני ויאן נשארנו לבד .

יאן:כריס ,תגידי בא לך לבוא להסתובב איתנו?

אני: מי זה איתנו?

יאן:נו אני דימה ליושה ועוד כמה אנשים שאני אכיר לך אם תבואי,את כל היום בבית אולי תצאי קצת.

אני:טוב למה לא.

יאן:טוב אז בואי.

אני:מה עכשיו?

יאן: אז מתיי בואי כבר..

קמנו והלכנו .כשהיינו באמצע הדרך.

אני: יהיו שם הרבה אנשים שאני לא מכירה?

יאן:כן בסביבות ה30

אני עצרתי "אתה רציני?" שאלתי

יאן:כן אבל אל תדאגי הם אנשים נחמדים

אני:אבל זה הרבה אנשים שאני לא מכירה אתה יודעה שאני לא אוהבת כשיש הרבה אנשים

יאן:טוב דיי לקטר תתגברי את ממש לא יכולה להישאר כל החיים בבית זה בזבוז של בחורה כמוך.

אני:אבל...

יאן:בלי אבל תמשיכי ללכת .

כשהגנו רציתי שהאדמה תיבלע אותי הייתי כל כך מבוהלת היו שם ממש ,ממש הרבה אנשים

הם היו מחולקים לקבוצות קטנות ברחבי הפרק.

"תקשיבו זאת כריס תתנהגו יפה אליה" יאן צעק על כל הפרק כולם הפנו את המבטים עליי

חשבתי שאני עומדת להתעלף "אתה לא זז ממני עד סוף הערב!" לחשתי לו

"טוב מה את לחוצה" יאן החל ללכת לאבר קבוצת בנות שישבו ליד עץ ענק.

"אני אינה" אמרה אחת הבנות הפנים שלה נראו לי נורא מוכרות ואז נזכרתי שכשהייתי בסביבות כיתה ד' הינו חברות ואז היא נעלמה לאן שהו מאז לא הינו בקשר. "אני זוכרת אותך" עניתי

"כן גם אני" היא ענתה.

ישבתי איתן ואז התחילו להצטרף עוד ועוד בנות .ורק יאן הבן היחיד שישב איתנו.

"ואי כריס איך את פה?"הסתובבתי וראיתי את אלכס ,אלכס הוא ילד שמן כזה ונירא קצת אוטיסט אבל הוא נחמד "אני גררתי אותה לפה" יאן ענה בהתלהבות.

"הגיע הזמן באמת". אלכס התיישב איתנו היה נחמד ושמח.

וקצת התחלתי להתרגל לשבת בקבוצת אנשים גדולה, לבסוף הגיעה השעה שלי ללכת.

נפרדתי מכולם ויאן הלך יחד איתי.

"נו איך, מתכוונת לחזור" שאל יאן.

"נחמד ולמה לא..."עניתי

"או סוף ,סוף לא חשבתי שהיום הזה יגיעה".

הגענו לבית שלי.

"טוב כפרה ביי" הוא אמר בצחוק וחיבק אותי

יאן הוא הידיד הכי טוב שלי אין עליו פשוט חברה אמיתית =]

ליאן יש תכונה מיוחדת, היא מבלבלת הרבה בנות .

הוא נחמד לכל הבנות וגורם להן להידלק עליו בלי להתכוון,

 היחס שהוא נותן לבנות זה יחס שבן בדרך כלל

מקדיש למישהי שהוא מעוניין בקשר איתה אבל אצל יאן זאת דרך התנהגות רגילה.

יאן הוא לא אחד שנירא מיליון דולר אבל

אופן ההתנהגות שלו מושך הרבה מאוד בנות.

הגעתי הביתה אמא שלי היתה בחדר שלה, נכון בחדר שלה.

ההורים שלי לא ישנים ביחד וזה ממש לא קשור לריב לאחרונה,

הם פשוט רגילים לזה עוד מאז אוקראינה.

באוקראינה היתה לנו דירה קטנה.

 ובגלל שהיתי קטנה אמא שלי ישנה איתי בחדר ואבא ישן בסלון.

וכך יצא שהם התרגלו לזה.

נכנסתי לחדר ונפלתי על המיטה השעה היתה 11 ,ולמורות  שהשעה

לא היתה מאוד מאוחרת הרגשתי עייפה

וכך עם מחשבות נעימות על איך שעבר הערב נרדמתי עם בגדים.

.........

הרגשתי איך המיתה שלי החלה לרתות ואז נשמע צלצול מעצבן, זה היה השעון המעורר בפלפון.

מששתי את פני המיתה, עד שתפסתי אותו פתחתי את

העיניים לעת הסתכלתי בשעון ואז נפלתי מהמיתה

מיהרתי לקום, בדרך לשרותים נתקעתי בארון עם הזרת, על רגל אחת ניתרתי

לעבר הכיור. ואז לעת צנחתי על הריצפה.

" לעזזל אין לימודים!!!" צעקתי ואז בדקתי עם מישו שמע

אותי.

אמא שלי לא היתה בבית ,אבא כרגיל בעבודה בזמן הזה.

 לאחר הקלה רבה, לקחתי עוגה מהמקרר התישבתי בסלון מול הטלויזיה.

זפזפתי לי בין הערוצים.

ואז נשמע צלצול בדלת, הכלב שלי ניתר מהספא בנביחות על הדלת.

נכתב על ידי , 2/7/2009 04:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





454
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל*ferbie* אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על *ferbie* ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2024 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)