צלילים נסתרים

יום אחרי זה קמתי די מוקדם.. לא יודעת למה, אבל לא ממש הצלחתי לישון...

אני זוכרת איך הייתי קמה עם השעון המעורר שלי, או הצרחות של אמא... ועכשיו? עכשיו אני בקושי זוכרת איך הקול שלה נשמע... זה מוזר איך אפשר להתגעגע לדברים הכי קטנים, אפילו מעצבנים.

איך אפשר להרגיש שכל כך הרבה דברים קורים מסביבך, ואתה שם, אתה נמצא שם, אבל... אבל אתה בעצם לא. אתה בעצם לא שייך, שונה...

שפשפתי את עיניי והסתכלתי לעבר השעון. השעה הייתה 6 וחצי בבוקר, ואני רגילה לקום רק בשבע ורבע ככה... עצמתי את עיניי שוב וניסיתי להרדם, אך ללא הצלחה...

אחרי משהו כמו רבע שעה קמתי וירדתי לכיוון המטבח. אבא כבר היה ער, ונראה כאילו הופצע לראותי בשעה כזאת במבטח.

"בוקר טוב" אמרתי עייפה

אבא- "בוקר טוב מתוקה, מה קרה שאת ערב בשעה כזאת?"

אני- "לא יודעת, התעוררתי ולא הצלחתי להרדם חזרה..."

אבא- "טוב, בוא חמודה שלי, אני יכין לך שוקו. רוצה?

הנהנתי בראשי לאות הסכמה.  

לאחר כמה דקות הוא הגיש לי שוקו, ואני לגמתי באיטיות, כאילו שאני לא רוצה שהוא ייגמר, ואני ייצתרך להתחיל עוד יום מלא התאכזבויות, קשיים, הכל...

לבסוף סיימתי, וקמתי בלי חשק. התחלתי לעלות לכיוון חדרי. התלבשתי במהירות, לא השקעתי במיוחד... כבר לא היה לי אכפת יותר מידיי מאיך שאני ניראית... לא כמו ליפני התאונה לפחות...

לבשתי ג'ינס סקיני צמוד וגופייה ירוקה. מעל זה שמתי חולצת בית ספר שחורה, ומעל זה סריג שחור מכופתר יפה כזה, כדי שלא יהיה לי קר... הסתרקתי במהירות, אפילו להתקלח לא היה לי כח... התבשמתי והתאפרתי, ויירדתי למטה.

למטה כבר היו כולם... אמא, אבא, רונה, וניר. כולם אכלו ארוחת בוקר, ונהנו להם. התיישבתי באחד הכסאות הריקים

ושמתי לי בצלחת ביצה וקצת סלט. תמיד שנאתי את ארוחות הבוקר. אף אחד לא ממש התאמץ לדבר מובן או ישירות לפניי, או להוסיף סימנים משפת הסימנים כדי שיעזרו לי. כולם היו עוד עייפים ומטושטשים. אבל לא כעסתי, אפילו שזה הפריע לי קצת... כי אחרי הכל, זה שנהרסו לי החיים באותה תאונה, לא אומר שגם החיים שלהם צריכים להרס בגלל זה... לא?

סיימתי לאכול ואמא הציעה להקפיץ אותי לבית הספר... הסכמתי ועליתי על האוטו. בדרך אמא הייתה די שקטה. היא הזיזה את ראשה בהנאה ומידיי פעם גם תופפה עם אצבעותיה על ההגה, אז הבנתי שהיא שומעת מוזיקה.

לבסוף הגענו... נשקתי לה על הלחי וייצאתי מהאוטו. היום לא היה כמו אתמול... לא כל המבטים הופנו אליי, והכל היה יותר רגוע. עליתי ישירות לכתתי... פתאום שמתי לב שלא נתקלתי בדוד בשכבה שלי.

'טוב, כנראה שהוא שכבה מעליי...' חשבתי לעצמי...

היו שעתיים מתמטיקה. דווקא אהבתי מתמטיקה, את כל ההסברים היא כתבה על הלוח אז היה לי יותר קל לעקוב ולהבין, ורב השעתיים האלה היא נתנה לנו לפתור תרגילים. דווקא התאים לי, פחות דיבורים, פחות צריך להתרכז ולנסות להבין מה כל אחד אומר... בדיוק כמו שאני אוהבת... מאז התאונה, לפחות...

בתום השעתיים ירדתי לחצר בית הספר, ומשם הלכתי בצעדים מהירים לכיוון הקיוסק שבבית הספר. קניתי לי RC קולה, בדיוק כמו שאני אוהבת, וחבילת במבה. אני יודעת שזה לא הכי בריא, אבל לא נורא.. מה כבר יכול לקרות?

התיישבתי לי באיזה פינה מרוחקת ושקטה של החצר. ראיתי שכל מי שעובר על פניי מלחשש לו קצת. לא הצלחתי לקרוא את השפתיים של כמעט אף אפחד מהם. אוףףףףף

לבסוף ראיתי את דוד עובר עם כמה חברים שלו... שמתי לב שהם מסתכלים עליי ומתלחשיים. לפתע ניגש אחד החברים של דוד אליי:

..."היי, אני נועם, מי את?"

אני- "לילך, נעים מאוד..." עניתי, לאחר שהתמהמתי להבין מה הוא אומר לי.

נועם- "את רוצה לבוא לשבת איתנו ועם עוד כמה חברה, במחששה?

התלבטתי קצת...

אני- "אממ.. אני לא מעשנת, אבל תודה"

נועם- "לא כל מי שבמחששה מעשן, את יודעת... בואי, תשבי איתנו ותכירי אנשים, יהיה נחמד..."

לבסוף נעניתי להצעה שלו. הלכנו לפינה עוד יותר מבודדת בחצר בית הספר הגדולה. הייתה שם חומה וכמה ילדים יושבים ומעשנים. התיישבתי ליד נועם מצד אחד, ומהצד השני שלי ישבה איזה ילדה. נראתה קצת פרחה, אבל היא הייתה דווקא נחמדה. דיברנו, לפחות הם דיברו ואני ניסיתי לעקוב. מידיי פעם צחקתי מהשטויות של אחד הבנים, והבנות דווקא היו מאוד נחמדות וניסו להתחבר איתי. שמתי לב שבאמת לא כל מי ששם מעשן... היה לי דווקא נחמד.

ככה עברה לה הפסקה... פתאום כולם קמו והחלו ללכת לכיוון הכתות, הבנתי שהיה צלצול שמראה על סיום הפפסקה. הלכתי לכתה שלי, היה לי שעור מדעים, לאחר מכן עוד שעתיים לשון, ושעה אזרחות. כשסתיים היום, אספתי את דבריי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה, כשלפתע....

הקפצה קטנטנה..

רק להגיד שזה סיפור שבאמת השקעתי בו,

ואני מאוד מאוד אשמח שאם אתם כבר נכנסים, אז תגיבו (:

אני מאוד ינסה לא לשעמם.. ואני מצפה לביקורת (מומלץ טובה P:)

בייביי שבת שלוםם 3333> מואהההה

כולם החלו לנעוץ בי מבטים, בעוד אני צועדת עם התיק על הגב והראש מושפל... ידעתי שאם אני ינסה להבין מה אומרים אני סתם אהיה מתוסכלת, ואתאמץ לשווא... לא היה לי כח לזה...

נכנסתי היישר למשרד המנהלת כמו שאמרו לי הוריי, וכיוונה אותי אחת המורות. בדרך חלפתי על פני כמה תלמידים שאמרו לי שלום בידידותיות. אולי זה לא יהיה כזה נורא, חשבתי... הבית ספר עצמו היה נחמד. היו בו עצים גבוהים והמבנה היה די חדש. בתוך בית הספר היו תמונות של אנשים חשובים, שאת חלקם לא היכרתי. ציורים ופסלים של מגמת אומנות, ולוח מודעות מלא שלטים ומכתבים. המנהלת קיבלה אותי בחיוך גדול וחם, היא ניראתה נחמדה... היא דיברה איתי לאט, אבל לא יותר מידיי. היא, וכל המורים שילמדו אותי השנה, היו היחידים שיודעים על הסוד שלי... היינו חייבים לשתף אותם כדי שיתחשבו בי, יכתבו את כל מה שאפשר על הלוח, וידברו עם הפנים לכתה ובברור. המנהלת, רותי, הסבירה לי על הנהלים ואמרה שאני יכולה לפנות אליה בכל דבר קטן. לאחר מכן היא קראה ליועצת ליבנה ולמחנכת שלי מירי, והכירה בינינו. הן שמחו לראותי ואמרו שיעשו כל שביכלתם לעזור לי להשתלב בבית הספר החדש.

נשמע הצלצול, וכולם נכנסו לכתה. השעור הראשון שלי היה שעור הסטוריה, ולא ידעתי ממש לאן להכנס. לאחר שעזרתי אומץ ושאלתי את אחד התלמידים איך מגיעים, מצאתי את דרכי ונכנסתי לכתה. למזלי הגעתי כמה דקות ליפני המורה. ישבתי בסוף הכתה, לבד. העדפתי את זה כך... פחות שאלות, פחות דיבורים. אני לעצמי, זה כל מה שאני צריכה בינתיים. כשהמורה נכנסה היא קלטה אותי בזווית עיניה. היא הציגה אותי בפני הכתה "שלום תלמידי, היום הצטרפה אלינו תלמידה חדשה ממודיעין, לילך. היא תלמד במגמת מדעים, בדיוק כמוכם. היו כמה שיותר נחמדים אליה..." ומשם היא המשיכה ללמד. אני הוצאתי מחברת ועט וניסיתי לעקוב, אבל היה לי נורא קשה. המורה לא תמיד דיברה עם הפנים לכתה, והייתי צריכה לקרוא כל דבר שהיא כתבה מספר פעמים כדי שאבין, כי את ההסבר שלה לא יכלתי לשמוע...

הצלצול נשמע, וכולם ייצאו להפסקה. אני הלכתי למכונת האוכול וקניתי לי קוראסון. לאחר מכן התיישבתי באחד הספסלים שבחצר בית הספר הגדולה, ואכלתי, לבד. עיניי כולם היו נעוצות בי.. הרגשתי נבוכה. אנשים חייכו אליי והציגו את עצמם. את  רב השמות קלטתי, לפחות את שמות אלה שמדברים לאט, ועם הפנים אליי. הצגתי את עצמי חזרה וחזרתי להרהוריי. שוב בא להציג את עצמו מישהו.. הרמתי את עיניי וראיתי נער גבוהה, שטני, עם עיניים ירוקות... הוא חייך אליי חיוך רחב ואמר "שלום, אני דוד..." "היי, אני לילך.." הושטתי את ידי ולחצתי את ידו. ציפיתי שהוא פשוט ימשיך ללכת, כמו כולם... אבל הוא התיישב ליידי. שיט, רק שלא יתחיל לשאול שאלות.. ידבר יותר מידיי... רק שלא ישים לב. "מה נשמע?" "הכל בסדר, מה איתך?" "הכל מעולה.. אז, את חדשה פה?" "כן..." הייתה שתיקה של כמה דקות. "מאיפה את?" "ממודיעין.." לא זרמתי, הייתי נוקשה, אני מודה. אבל לא יכלתי, מספיק היה לי קשה לעקוב אחרי השפתיים שלו, לא יכלתי גם לנסות ולהיות נחמדה. זה יותר מידיי בשבילי... "באיזה מגמה את?" הוא לא וויתר.. "אני במגמת מדעים, ואתה?" ניסיתי להיות ידידותית. "אומנות, בטח ראית חלק מהציורים שלי בכניסה.." "יכול להיות.." גמגמתי. סיכמנו את השיחה בכך שחבר שלו קרא לו והוא היה חייב ללכת. נשמע הצלצול, היו עוד כמה שעורים, והלכנו הביתה. מחוץ לבית הספר חיכה לי אבא עם האוטו. "איך היה?" הוא שאל. סוף סוף מישהו שמדבר מובן, חשבתי... "היה בסדר גמור.." לא האמנתי, אבל התגעגתי לבית הספר, לשגרה, להרגשה שאני כמו כולם... אפילו שאני לא...

חזרתי הביתה ונכנסתי לחדר. פתחתי את הספר במקום בו עצרתי.. שקעתי בתוך הספר לכחצי שעה, עד שאמא קראה לי מלמטה שארד לאכול. ישבנו כולנו סביב שולחן האוכל. ראיתי את האחים שלי רבים ביניהם.. אולי יש יתרונות בזה, לא לשמוע אותם רבים... ההורים סיפרו על יום העבודה שלהם ואז שאלו אותי איך היה יומי הראשון בבית הספר. "היה בסדר גמור.." עניתי. ראיתי שכולם מצפים לקצת יותר פירוט... "המורים נחמדים, וגם התלמידים. היכרתי כמה חברים חדשים והיה בסה"כ מאוד נחמד.." סיכמתי קצרות. אני יודעת שאני לא מדברת לגמרה מובן, אבל המשפחה למדה להסתדר עם זה, ואנשים שלא מכירים אותי לפני התאונה חושבים שאני סתם מדברת קצת לא ברור...

פתאום הבהבה הנורה שבטלפון. בבית שלנו יש טלפונים מיוחדים שמדליקים נורה קטנה כל פעם שהם מצלצלים, כדי שאוכל לראות ולדעת. אמא ניגשה לטלפון במבט מהורהר.. ולא הבינה מה מתקשר בשעות כאלה הביתה. חיוך קל עלה על פניה שהיא הרימה את הטלפון, ולאחר מכן לבשה סבר פנים רציני יותר. היא הניחה את הטלפון רגע בצד וניגשה לשלוחן "זה בשבילך.." היא פנתה אליי. כולם היו קצת בהלם, וגם אני... הלכתי עם אחותי הגדולה לחדר השני ולקחנו את הטלפון איתנו. שמנו את רקמקול. "הלו?" "היי לילך, זה דוד, מבית הספר.." הוא דיבר ואחותי סימנה בשפתיה את מה שהוא אומר. "אה, היי.." "את זוכרת אותי?" "כן, כן.." "טוב, יופי.. אממ, תקשיבי. מחר אחרי בית הספר הולכים כמה חברה לשבת בקניון, רוצה לבוא?" לא אמרתי מילה.. "לילך, את שם?" אחותי ניהרה אותי והחזירה אותי לשיחה. "אממ.. אני לא חושבת שאני יכולה, ההורים שלי בטח לא יסכימו, כי אני חדשה והכל.." "אה.. חבל.." הוא ענה.. ואחותי נראתה מאוכזבת.. "טוב אז..  ביי לילך.. נתראה מחר בבית ספר" "כן.. תודה על ההזמנה, ביי.." ניתקתי את הטלפון. וואו.. זאת הייתה שיחה מטישה!! איך שניתקתי אחותי התנפלה עליי "למה לא הסכמת לילך?! זאת ההזדמנות שלך להכיר חברים חדשים פה.. ואת יודעת טוב מאוד שאמא ואבא היו מסכימים לך ללכת.." "אני לא יודעת.. אני פ.. אני פוחדת.." "פוחדת ממה?" היא שאלה בהיסוס.. "פוחדת שיגלו.." היא שתקה. כמה דקות ישבנו והבטנו זו בזו. לא החלפנו מילה. חזרנו שתינו לשלוחן ואמא שאלה מי זה היה בחיוך קטן ומרמז. " אף אחד.." עניתי, והמשכנו לאכול...