הכלבים שלי אכלו 190 שקל. שלושה שטרות של 50 שקלים ועוד שני שטרות של 20 שקלים. זה כל הכסף המזומן שהיה לי בארנק, ונתתי אותו, ביחד עם מטבע של 10 שקלים, לזוגתי שרצתה לשלם לאיזשהו מאכער שאמר שיבוא בצהריים. סך הכל 200 שקלים. זוגתי שמה את השטרות על שולחן האוכל ועליהם את המטבע.

נמאס לנו לשבת ולחכות למאכער המאחר. הלכנו לטייל עם הכלב הגדול, ובבית נשארו שני הכלבים הקטנים. כשחזרנו, אחרי כשעה, המטבע היה על השולחן, מבהיק בבדידותו. השטרות לא היו שם. שלושה שטרות סגולים ועוד שניים ירוקים. לא מצאתי להם שום זכר. גם פס המתכת לא נשאר בין השיניים של הכלבים.

לפני כמה שבועות, חמישה חרובים שהיו בסלסלת הפירות נעלמו כלא-היו, ומצאנו זרעי חרוב על השטיח. הצוואר של הכלבונת שלנו התנפח מאד. היא נראתה מאד מפחידה עם צוואר נפוח, וקצת הזכירה את אופנת הלבוש של המלכה אליזבת הראשונה. הווטרינרית אמרה שזה נראה כתגובה להכשת נחש, אבל אני יודע את האמת. הבת-כלבה אלרגית לחרובים. לאחר כיממה ירדה הנפיחות, אבל מאז אנחנו לא מחזיקים חרובים בסלסלת הפירות.

לפני כשבועיים היא עשתה אותו דבר לאבוקדו שלם, בקליפתו. היא הותירה את הגלעין. על השטיח. מאז אנחנו לא מחזיקים אבוקדו בסלסלה.

היא - וגם הכלבון – עושים את אותו הדבר לגלילי נייר טואלט. כשמשאירים אותם לבד בבית ויש על השולחן נייר גליל טואלט, הם מכרסמים את הנייר, ומותירים על השטיח מין יצירת אמנות אכולה ולחה שאי אפשר, כמובן, להשתמש בה יותר. לפחות, לא למטרה שלשמה היא נועדה. אנחנו מקפידים שלא להשאיר גלילי נייר בהישג לוע, ולכן מעת לעת הכלבונת מצליחה להחדיר חרטום לפח שלי ומוציאה משם ניירות טואלט יד שנייה (במצב מזוויע) ומכלה אותם כלא היו.

כמו כל החיות שלנו, שני הכלבים האלה הם אסופים. לשניהם יש איזושהי בעייה נפשית – שריטה – שקשורה לאוכל. הכלבונת מתנהגת כאילו היא רעבה תמיד, וכשהיא מקבלת אוכל היא בולעת אותו בכמה ביסים. אני חושב שכגורה היא הייתה מורעבת. אימצתי אותה כשהייתה בת שלושה חודשים. היא גם מוכה באימה כשיש רעם, או רעש חזק אחר, ומכניסה את עצמה לאחת ממאורותיה – למשל, מתחת לשיש בחדר האמבטיה – ושוכבת שם, רועדת בכל הגוף ועל פניה הבעה כאילו ראתה זה עתה, בפעם הראשונה, את סצינת האמבטיה ב"פסיכו".

ה-190 שקל נאכלו. אני לא יודע אם הוא אכל אותם או היא. אולי היא אכלה את השטרות הסגולים והוא את הירוקים. אולי הם חילקו ביניהם, חצי בחצי, את הכסף, לתוכניות חיסכון תוך-בטני. אולי החלוקה הייתה על פי הריחות המענגים שבאו מהשטרות. שטר הכסף הישראלי מיוצר באיכות גבוהה מאד, לא משאיר סימני דיו על החניכיים, ומסתבר שאפילו את פס המתכת המצוי בשטר ניתן ללעוס, ואולי הוא משאיר aftertaste מלבב.

מטבע של עשרה שקלים נותר מיותם על השולחן. "לא, בן-אנוש, את זה לא נאכל. שמור לך את העודף ושיהיה לך יום נפלא".

המאכער המאחר הגיע בתשע בערב. הוא קיבל צ'ק.