פתאום, באחת וחצי בלילה, אני קולט שהיום היה ט"ו באב. והדבר הכי קרוב שעשיתי ללרדוף אחרי אישתי בכרמים היה, שאשת חיקי הביאה הביתה איזה שלושה קילו ענבים חמצמצים שהיא בצרה, ושעוד יומיים-שלושה יהיו טעימים להפליא. כלומר - שום דבר. יום רגיל לחלוטין, שגרתי, ונטול רומנטיקה (שזה די רגיל אצלנו, לצערי).

אני נשבע בכל היקר לי שאיך שאני כותב את זה, הכלבים מתחילים להשתולל בנביחות, ומחדר השינה מתפרצת זוגתי. היא רצה החוצה, אל מחוץ לבית, ומתחילה למחוא כפיים.

נכון שזה נשמע כאילו היא יוצאת במחולות? נכון שעכשיו אני צריך לרדוף אחריה אל היער?

היא בסך הכל יצאה לגרש את חזירי הבר מהחצר, וגם זה די שגרתי בלילות הקיץ, כשהנחלים מתייבשים והחזירים באים אל הכפר שלנו, לחפור בגינות. מזה הם מתפרנסים. והדרך היחידה לגרש אותם היא לצאת אליהם, לצעוק, למחוא כפיים, לעשות רעש. כשאני יוצא אליהם (אם כי היא הרבה יותר טובה ממני בלגרש את חזירי הבר) אני יוצא מצוייד בתוף-מרים של הילד שלנו וברגבי אדמה (אותם יצרו החזירים עצמם, כשהם חפרו בגינה). אני מודה שאני והתוף-מרים נראים עוד יותר כמו "בתופים ומחולות" מרעייתי המוחאת כפיים בפיג'מה, שיער סתור ועיניים טרוטות.

מצחיק, כשהתחלתי את הפוסט הזה - זה היה קיטור קטן על היעדר רומנטיקה, ופתאום השתנה המצב, וזוגתי שתחיה יצאה במחולות. פתאום הפוסט הזה הפך להזוי במיוחד. עכשיו הגיוני שאצא אחריה, נכון? איפה! עם מצב רוח כמו שבטח יש לה עכשיו, כשהעירו אותה משנתה ברבע לשתיים בבוקר - הדבר האחרון שכדאי לי לעשות זה להופיע מול עיניה.

רומנטיקה - צריך לעבוד על זה.

ממחר - אני עובד על הרומנטיקה.

אני מקווה שלא אצטרך לעשות את זה לבד.