הדודה הנאווה פצחה בעוד פרויקט. כבלתי מתאגד מושבע, אני לא משתתף בפרויקטים. אבל נחה עליי רוח שטות, ומבלי להתכוון בכלל, מצאתי עצמי משתתף בו, וזאת למרות שדיאטה חריפה ביותר מונעת ממני לאכול פלאפל. וגם צ'יפס. וגם לשתות קולה. למרות כל הנסיבות המקלות ישבתי, הקלדתי, ספרתי מילים, מחקתי כמה, וזה מה שיצא:
1.
בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת.
"למה על השולחן?" אמרתי, "אני צריך אותם במטבח. אני צריך לסחוב את הארגזים למטבח עם גב כואב? הוא תמיד עושה לי את זה, החרא".
כשליאת חזרה היא מצאה אותי שוכב על הרצפה.
"למה אתה סוחב דברים בעצמך?" צעקה. "עם הגב הדפוק שלך אסור לך להרים כלום, טמבל".
"אני לא אשם", אמרתי. "המניאק זרק את הארגזים על השולחן ויצא".
ליאת גלגלה עיניים והניפה ארגז. תחתיתו נפתחה וכל האורז התפזר.
כוסאממק, הפטירה ליאת, והחלה לאסוף את האורז. וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.
2.
בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. רצתי אל הדלת ויצאתי אחריו.
"מה אתה עושה?" הוא שאל. "יש המון עבודה. אתם צריכים לבשל לחמש מאות אנשים והמטבח שלכם ממש קטן".
"עזוב, בחייך", אמרתי. "אני מת לקפה. אתה בא? אני מזמין".
חזרתי בשש בערב. יוני ודפנה היו עסוקים במטבח. במיוחד דפנה. הסתכלתי עליהם עובדים, ואמרתי, "מישהו רוצה משהו מהפיצוציה?"
"חכה", אמר יוני. "אני אבוא איתך".
דפנה אמרה "תביאו לי קולה".
"יכול להיות שנחזור מאוחר", אמרתי לה.
"לא נורא", היא אמרה. "אני אסתדר בלעדיכם".
וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.
3.
בשמונה וחצי בבוקר הוא נכנס לחדר, זרק את הארגזים על השולחן שלי ויצא בטריקת דלת. זה עיצבן אותי כי הבטיח שיביא אותם בשבע. פתחתי ארגז ושלפתי ממנו את אחד האקדחים שציפיתי שיהיו בו, משומנים קלות. מארגז אחר הוצאתי מחסנית. הכנסתי אותה לנשק, דרכתי ויצאתי אחרי האורז המאחר, שהגיע בדיוק לפז'ו הדפוקה שלו.
מניאק, איחרת, אמרתי. עכשיו תמות.
הוא הסתובב ושלף. יריתי ראשון. הוא נפל. התקרבתי ורוקנתי לתוכו את המחסנית. חבל שלא ארזת יותר מהר, אמרתי. פתחתי את דלת הפז'ו, הוצאתי מהרכב את הבחורה ואמרתי לה לנקות את שרידי האורז המניאק. וכך היא ישבה וניקתה את ערמת האורז עד עלות השחר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
