לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Blog With No Name


ניסיון זה פשוט השם שאנו נותנים לטעויות שלנו..

Avatarכינוי: 

בת: 28





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2007    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

12/2007

פרק 5


שששששששששששלום!
תודה על כל התגובות בפוסט שעבר... שימחתם אותי :)
ורק רציתי להזכיר לכם-
זה גם בלוג ביקורת!
אז תזמינו כבר ביקורות!
מה אכפת לכם? בשבילי?=)


בפרקים הקודמים:

היא יצאה מן החדר בריצה וטרקה את הדלת.

מחשבות עלו בראשי. מה אם הייתי קשוחה מידי?

מה אם אימי לא ילדותית ושונה משאר האמהות ואני פשוט בוגרת מידי?

ואולי, פשוט היא נולדה ככה.

מה זה אשמתה שזה חלק מאופיה? עצמתי את עניי באי שלווה ובעצב.

נרדמתי כשעצבות על פניי, ובעוד הידיעה שבמקום שאחלום על אנשים נחמדים וחדשים,

ועל כל המפורסמים שאפגוש בלוס אנג'לס, אחלום על הרוע ועל העצב שגרמתי לאמי.

נרדמתי.


פרק 5:
"סיוונוש? מתוקה שלי?" קול עדין ויפה האיר אותי משנתי.
"מה.. מי זה?" מילמלתי בשקט.
לא פקחתי את עניי מפני שהייתי עייפה ומותשת.
"מה את לא מזהה?" הקול המתוק השיב לי.
"זאת אמא!" היא הוסיפה.
אמא... המילה הדהדה בראשי בעודי נזכרת בכל מה שקרה.
פקחתי את עניי במהירות, כל כך רציתי לראות אותה.
אבל היא נראתה שונה, היא נראתה קשובה ומבינה יותר.
הבטתי סביבי וגליתי שאני כבר לא באותו חדר חיוור בבית החולים.
הייתי בחדרי, שקירותיו צבועים בתכלת עדין ונעים.
נזכרתי בכל המעשה בבית החולים והייתי חייבת לומר לה כמה אני מצטערת.
"אוי.. אמא" כשאמרתי את המילה הזאת הרגשתי כאילו סכין חדה ניפצה את ליבי לרסיסים קטנים.
"חמודה שלי" היא אמרה.
הבנתי שהיא חושבת על מה שקרה בבית החולים, בדיוק כמוני. המחשבה עלתה במוחי ולא עזבה אותי.
"את בכלל לא צריכה לחשוב על מה שהיה! וגם.."
"לא! את חייבת להבין! אני.." הדמעות הגדולות פרצו מעניי החומות.
"ששש... די חמודה שלי, די" היא ניסתה להרגיע אותי ללא מנוח.
"אני כ"כ מצטערת אמא, את סולחת לי?" אמרתי לה וניסיתי להישמע הכי אמיתית וכנה שרק יכולתי.
"בטח חמודה שלי! זאת אפילו לא שאלה!" היא אמרה בקול כל כך נעים..
היא חיבקה אותי חזק חזק ולפתע הבנתי, זה לא משנה אם היא ילדותית, או שאני בוגרת!
אנחנו אמא ובת וזה לא יוכל להשתנות לעולם... אף פעם.
רצתי שהרגע הזה לא ייגמר, שנמשיך להביט מבעד החלון בחדרי,
על הים הכחול והעמוק ועל השמש  הגדולה והזוהרת שהבהבה באורה הצהבהב אל מול ענינו.
נצרתי את הרגע הזה בליבי, הרגע בחיי שבו לראשונה גיליתי שאני מאושרת ואף אחד לא יכול להרוס לי את זה.
כמו במתוך חלום נזכרתי לפתע!
"אמא! איך נגמרה המסיבה שהייתה? מה קרה לי?"
שאלתי במהירות ועצרתי את נשמתי בעודי מחכה לתשובה.
"פשוט מאוד! לילי סיפרה לי, שכשעלית על הבמה אמרת במלמול לתוך המיקרופון שאת לא מרגישה טוב,
ואז, בלי אזהרה מוקדמת, פשוט התעלפת!"
היא ענתה לי גם כן במהירות.
"אבל דיברתי עם דוקטור סלע והיא אמרה שאת בסדר גמור עכשיו" היא הוסיפה כדי להרגיע אותי.
"כן טוב.. וואו אמא! הטיסה מחר! אולי כדאי שנתחיל לארוז?"
"זה רעיון מצוין!" היא השיבה.
"ואחרי זה, נוכל ללכת לאכול קניון! מה את אומרת חמודה?" היא הוסיפה בהתגאות ברעיון שזה עתה עלה במוחה.
"נשמע לי טוב!" עניתי בצחוק מתגלגל.
וכך נגמר לו היום המאושר והיפה בחיי.
לפחות עד שנזכרתי, שמחר אני טסה.. ולא אראה את אימי יותר.. רק בעוד שנה.
אבל בנתיים, נהנתי מהיום ההוא, שקוותי שפשוט לא ייגמר לעולם.




ואו! יצא חמוד! לא חושבים??
תגיבו!





נכתב על ידי , 23/12/2007 19:47  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



369
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להילדה שמאחורי המסך.. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הילדה שמאחורי המסך.. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)