לחזור לפה נראה כלכך מוזרכמו לחזור לנוף ילדותי
להסתכל על התמונות הישנות
ולראות את הדמות שמשתקפת מהן
לראות את עצמי
הפוסט האחרון היה ב12 לאוקטובר שנה שעברה.
חמישה ימים אחרי שהכרתי את יניב
יומיים לפני שחתכתי סוף סוף מבר.
שמונה ימים לפני שבפעם הראשונה טעמתי את השפתיים בהם אני מאוהבת.
השפתיים איתם אני חיה כבר שנה ושלוש.
השפתיים של יניב.
השנה ושלוש בהן לא כתבתי היו מדהימות
הכרתי את הבחור אותו חיפשתי כל חיי
כאילו נתפר בדיוק למידותיי, ואולי אפילו בשתי מידות יותר
מחבק וצוחק ודואג ומקשיב ומנסה להבין
ובעיקר אוהב
אוהב עד שנגמרות לי המילים, עד שכל שנייה בלעדיו מתמלאת בדיבורים עליו
עד שאני רוצה כלכך הרבה שלא נשאר דבר לעצמי
מצאתי עצמי לא פעם שומעת שירי אהבה קיטשיים שוב ושוב
או שולחת 10 אסאמאסים להגיד כמה שאני אוהבת
או משתגעת חודשיים מה לקנות לו ליומולדת
או שוברת את הראש בדרך אחרת להגיד את מה שיש לנו כלכך הרבה זמן
כלכך הרבה ועדיין פשוט לא מספיק
נשמעת כמו ילדה קטנה ונלהבת
כמו הפקאצות שכל חודש מישהו אחר הוא החיים שלהן
אבל אני פשוט רוצה אותו
לתמיד
בשנה ושלוש האלה למדתי להגיד גם כשרע וקשה
למדתי לקחת מצבים לידיים שלי
לשנות ולהשפיע
ולהילחם על החיים שלי
למדתי לצערי לבכות
והלוואי וה נהר הזה יסתיים יום אחד
למדתי שאני יכולה לעמוד במטרות אותם הצבתי עצמי
למדתי איך זה להיות מאושרת, גם עם הדיכאון הנוראי הזה
כאילו נוסף לי עוד נדבך לחיים
דיי גדול משמעותי
ועדיין
הילדה הזו שבפנים
פשוט לא מוכנה להשתנות
אפילו לא ליום אחד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
