החיים הם במקום אחר

חלק א' - אביב פתאומי

כשהגענו לכיתה ו', החל צור רונן לגלות מעייני יצירה.

מעיינות אלו פכפכו החוצה בעיקר ככינויים שהיה ממציא לילדי הקבוצה.

איש לא ידע, לא היה מקורב אליו מספיק לדעת, מהיכן שאב את כינוייו.   את רובם, כך נראה, המציא על המקום.  הוא לא היה צריך לישון על זה לילה.

היה רגע מסוים, שבריר של שניה, בו היה צור נועץ בך מבט. משתהה היה לרגע, כמו מתרכז, ואז פולט, בקול אירוני שירש מאביו הנורא, את הכינוי החדש שהמציא לך.

חלק מהכינויים היה מחליף כבר למחרת, אולי כשראה שמשהו בתהליך העדין של הדבקת השם השתבש.  חלק מהכינויים דבקו באנשים שנים ארוכות, לפעמים עד מותם.

כך למשל הכינוי המעליב משהו גְרַאפְּסִיאֶלָה, לא החזיק למרבה המזל יותר מכמה ימים, ונשפך אל פח האשפה המיוחד שיש להיסטוריה לכינויים שלא נדבקו.  גראפסיאלה היה שיבוש מכוון של שם האופנים שלי, גראציאלה, שבעצם לא היו האופניים שלי, אלא אופניים לבנות ישנות שאבי התעקש להביא מאיטליה, ולמרות שלחץ עלי לסוע עליהם, לא עשיתי זאת יותר מפעם אחת. צור נתן בהן אז מבט ציני, קרא את השם הרשום בלטינית על שלדתן, ופלט: "גרא- גראפ- גראפסיאלה".  עברתי לאופניים אדומות, טובות יותר, עם שלושה הילוכים. אבל הכינוי ניסה לדבוק בי איזה זמן. אבי, מסיבות של סגפנות ואידאולוגיה, דבק באופניים זמן רב, ולא סילק אותם מהמרפסת למרתף, בתקווה שיצליח לשכנע אותי לחזור אליהם.

לעומת זאת, שם אחר שנתן לי צור, פִּינְצִ'י, ובהרחבה פינצ'י-פינצֶ'רֶלוֹ, דבק בי שנים ארוכות. צור ביטא אותו במה שחשב למבטא איטלקי, בהגזמה דרמטית שנהוג לייחס לבני עם זה.  פינצ'י הותיר בי תחושת אי נוחות, תמיד, גם כשהיה ברור לי שמשתמשים בו בחיבה.  בת קבוצתי מרב (שזכתה בעצמה להתכנות – מפיו של צור - יובב או כוכבה), הוסיפה לקרוא לי כך גם כשהיינו בסוף שנות העשרים שלנו, והיא התארחה בדירת הקרקע הזעירה ששכרתי בתל אביב. מעולם לא אזרתי אומץ לבקש ממנה לקרוא לי בשמי או בכינוי אחר.

[פינצ'י פתח פתח לסידרה אינסופית של כינויים שבאו מאוחר יותר, והתייחסו למוצאי האיטלקי, כביכול. ילדי וילדות הקבוצה והשכבה במוסד היו נעמדים לידי וקוראים "פסטה, דוּצֶ'ה, מוסוליני, איטַלְיָנוֹ, בֶּלוֹ". הבנות, תקופה מסוימת, היו מתגרות בי בחיבה, בֶּלוֹ, בֶּלוֹ, פינצ'רלו, בוא תתן לי חיבוק או נשיקה. אני לא ידעתי לתרגם חיבה זאת למעשים של ממש, כיוון שהייתי בתול כל כך, וברובד נוסף אכול כל כך בשנאה עצמית. ומי שהתגרתה בי כך, ישר הורדתי אותה לדרגת חברה במועדון שלי, ולכן לא ראויה ופגומה.  נכון גם שממילא היתה התקהלות זו סביבי מעשה פומבי, שהיה בו אלמנט של לצון (גם אם בפירוש לא היה ירידה, על הירידות נדבר בהמשך)].

נחזור לכיתה ו', לצור רונן וכינוייו.

שם נוסף שנתן לי היה בֶּלָה, על שם האווזה מפינוקיו, שלא צפיתי בה מעולם, כי הייתי בשליחות באיטליה כשהוקרנה הסדרה בטלויזיה.

וכן שם מעליב למדי, נַנְסי, ובהרחבה ננסי ברנדס. באותה תקופה אמנם לא הכרתיו היטב, אבל מעליב מספיק היה שזה נשמע כמו שם של בחורה.

דני, שהגיע מן העיר, זכה לכינוי "ז'ק", ולעתים "אוליבר", ופעמים אחרות "סמואל".   עד היום אינני יודע מדוע, וספק אם הוא עצמו יודע.

יותם נקרא מושט, כינוי שדבק בו שנים ובא לציין את מתיקותו.  מאוחר יותר, במוסד, הילד הקרוי קיתוּקָה – איש לא ידע בדיוק למה, אבל מעולם לא קראו לו בשמו, יואב – היה נעמד מולו, מלוא גופו הענקי, משרבב את שפתיו החוצה כשפתי דג, וקורא: "מושט!"  לעיתים היה קיתוקה מחליף את המושט ב"סוכר!", או "גלוקוז!" או "מתוק!" או "מתקתק!".  תוך כדי היה מוסיף ליותם ליטוף מלא אהבה על מצחו, ביד שהשתפלה ממרומי קומתו. לעתים היתה ידו ממש רועדת, בחיקוי של עוצמת אהבתו, או אולי מפני שחש כך ממש, מוצף עד כדי רעד ברגשות חיבה למושט.

ארהל'ה נקרא "גוצ'י". אך כינוי זה לא דבק בו בכל רחבי הקבוצה, שכן היתה לו סדרה של כינויים, שרובם הומצאו על ידי דני, אויבו המר, שהפך את חייו של ארהלה לגהנום. הכינויים האלו, להבדיל מגוצ'י, כמו "טופלה טוטוריטו" , באו לציין דבר מה מבייש, ולהעליב אותו.  

חשוב לציין שכל כינוייו של צור רונן היו כינויי חיבה, ולא חלק מהירידות האינסופיות שבסופו של דבר פוררו את הקבוצה והרסו אותה.

צור הדביק כינויים דווקא לילדים שהיו חבריו, ואנחנו, החברים, הבנו זאת. כשהיה מרבה להמציא לי כינויים, ולדני פנה בשם בו יולד, תפשתי שהוא מתקרב אלי שוב, על חשבונו של דני. ולהפך.   ולא כל כך הפריע לי שדובי מקבוצת "איזדרכת" שמתחתינו, ואפילו צמד האחיינים של צור, הקטנים מאיתנו בהרבה, קוראים לי "בֶּלַה", ומתפוצצים מצחוק כשאני מגיב לשֶם.   צור היה לאחיינים אלה כאח גדול. בעצם, אבסורד לחשוב עליו כעל בן זקונים.  אחיותיו היו אמנם גדולות בהרבה  - אולי היה "פנצ'ר".  אבל תמיד נראה כמי שעול העולם מונח על כתפיו.  מגיל חמש הפך להיות דוד לשני האחיינים,  ולהצטרף אליו, פירושו היה להצטרף גם לצמד מעריציו הקטנים, ששמותיהם פראדוכסאלים: כדי לזכור מיהו מי, צריך הייתי להסתכל אל זה עם הפרצוף השמנמן יותר, שהיה טוב מזג, ולזכור שדווקא הוא יריב, ואז לפנות אל חציו השני, שהיה כחוש, זעום גבות, בעל מראה ומזג מרושעים, ולזכור שהוא עמית.

אמנם, הכינויים רמזו, אם התעמקת בהם בדרך אינטואיטיבית, על איזו תכונה, לאו דווקא חיובית, של המכונה. למשל ג'ק ואוליבר עשויים לרמוז על משהו ערמומי וקר שהיה בדני.  ועם זאת, מעל הכל היו הכינויים שיצר צור מעשה של אהבה.

אלא שלעתים היה הכינוי הופך נשק במלחמה המכוערת של הירידות. כך לדוגמא, "נזק" שהתחיל ככינוי חיבה ליותם המתוק, הילד שכולם אהבו.  "נזק" הפך בהדרגה למחט דוקרנית של עלבון, כשהשתמש בו שי מרגוע, הילד שהרס את הקבוצה באמצעות מלחמת הירידות.   כמו הרוסטרטוס בשעתו , היצירתיות של שי מרגוע היתה כולה בתחום ההרס.  הוא ידע לשלוף את השד המבעית והמביש ביותר מארונו של כל ילד.  בקבוץ היה לכל פרט ארון שלדים משלו, אותו ניסה להסתיר מהציבור, ולשווא. שהרי הארונות פרטיים, אבל את השלדים שבתוכם הכניס דווקא הציבור.

צור רונן, לעומת זאת, נטל באותו אביב פתאומי שלו גיטרה, והיה קורא לנו אליו, לדשא המרופט במקצת שמול הרחבה בבית הילדים, בצלו הדל של עץ השיטה (שמענפיו הערומים היו הנועזים והגמישים בילדים מטפסים אל גג בית הילדים, פעלול שעלה לארהל'ה ברגל שבורה כשצנח מהעץ בדרכו אל הגג, כמה שנים קודם לכן – איבר שבור נוסף באוסף שלו). זה היה בכיתה ו' או ז', לפני שנים רבות כל כך שכל הזכור אפוף ערפל של שכחה ואד של אגדה.  צור פרט כמה אקורדים בסיסיים ועילגים, A ו- C  בעיקר,  ושר באנגלית ישראלית, בקול שאת זיופו הצורמני אני שומע עד היום:

Let it be, let it be

It’s so wonderful to be

And the sun  is go to bed

With me!

וכולנו – שמעולם (קודם לכן או אחר כך) לא ישבנו על הדשא סביב גיטרה, שכן היינו קבוצה ושיכבה נטולת כל כשרון אמנותי – כולנו היינו נענים להזמנתו ויושבים על הדשא: רויטל היפה, צוחקת בפניה השחומות עטורות רעמת השיער החום, אך משתפת פעולה, נסחפת בכריזמה שלו, וכמוה אפילו דני הציני תמיד, ויותם הטוב והזייפני – אך כלום אפשר היה להיות זייפני כשהכוכב עצמו, מנהיג העדר, כה זייפן? והשירים שהוא מחבר חורקים במהות מנגינתם ממש?  ובכל זאת, היה בהם קסם, והיתה בהם כריזמה חד פעמית של ילד ונער שבדרך כלל היה קשה עורף, מפחיד, אלים וקר רוח בזעמו, ומסתייג תמיד מהזרם המרכזי. אותו קסם מנסה היום, יותר מחצי יובל שנים מאוחר יותר, להעלות בין שורותיו אותו תמהוני שהחליט להנציח את השירים, שאַבְדו כולם לפני עשרות שנים מזיכרונם המודחק של משתתפי אגדת הדשא:

דוקטור דוקטור,  

תן לי אוּמְצָה,

אוּמְצָה תן לי,

אוּמְצָה צָה צָה!

וצור היה מדגיש בהבעת פניו , בעיניו  ובשפתיו רבות ההבעה, את ה-"צָה צָה" הסופי,

ואף חוזר לפנינו כמורה למוזיקה על אותו שיר בגירסה מופשטת:

אוּמְפָּה אוּמְפָּה אוּמְפָּה אוּמְפָּה,

אוּמְפָּה אוּמְפָּה אומ פָּה פָּה!

כיצד התעורר בו פתאום הצורך הזה?

אולי בשל אהבתו לפיט סיגר. צור ניסה בדבקות מיסיונרית רבת עוצמה להדביק אותי באהבתו לזמר העם האמריקני. אבל אני לא יכולתי להשתחרר מרושם עמום, שלא יכל להתנסח במוחי המוגבל והמאוים תמידית ע"י המציאות – רושם שיש כאן איזו סטייה ביזארית. גם אם ניסיתי להשתחרר, באה ההאזנה לקול המאונפף והגבוה ולגיטרה הפרימיטיבית וכבלה אותי שוב.

גם הביכה אותי המחשבה על כך שצור מצא את סיגר בבית הוריו– המקום האחרון בו הייתי חושב למצוא את תקליטיו של האמריקני, או תקליט כלשהו שאפשר לאהוב.  שכן, הגיעה העת לאמר :

גם לצור רונן היה ארון השלדים שלו.  אבא שלו היה ניצול שואה וקראו לו קקישתא.