1/2009
שלג בניו המפשייר, ערפל בפארק הירקון
כל הדרך הארוכה בפארק הירקון, חזרה מהדר יוסף לתל אביב, אני עוצר את האופניים שוב ושוב, שולף את המצלמה מהסל הקדמי כדי לצלם את הערפל והאורות המבהיקים בינו בחושך.
רק כמה תמונות יצאו בסדר, אני חושב.
למשל, איש על אופניים וכלבו בשביל מואר בין הדשאים, נראים במרחק כיצורים ערטילאים , קיימים רק למחצה.
 כל התמונות שיקרו. כדרכן.
לא היה בינהן ובין החוויה שלי דבר, זולת תהום וערפל.
 כשצילמתי את פארק מכשירי הכושר המשונים, נוצצים בינות הערפל, התקרב אלי איש חרדי.
"מה אתה מצלם?" שאל בנימה תוקפנית. ממושקף, מקריח, מעט מוזנח למראה. קודם לכן הסתודד בין המכשירים עם בחור חרדי צעיר יותר, עד כמה שראיתי מתוך המרחק והערפל.
"לא אותכם" התגוננתי מייד.
"אתה כן צילמת אותנו, גם קודם בַשביל. שמתי לב".
"בַּשביל?" תמהתי. הראיתי לו את התמונות להוכיח שלא צילמתי אותם. הלכתי גם אחורה, הראיתי לו את הקודמות.
"אתה צלם?"
"לא, אני חובב"
"חובב? מתאמן בצילום? אתה מצלם ואז מתקן בבית?"
"לא, אני אפילו לא זה. אני מצלם במצב אוטומטי. צלם מקצועי שיראה את התמונות שלי ישר יסביר לך כמה שהן גרועות" וכיוון שמבטו נותר תמה הוספתי: "לפעמים אני מתלהב מהעולם ואז אני מצלם המון תמונות. זה מה שקרה גם הלילה".
הוא הנהן ואמר "יפה. אז שיהיה לך בהצלחה"
"תודה"
תהיתי האם הבין את הרמז שלי. בעצם, הצהרתי שאני מתלהב מהעולם כי רציתי להגיד שגם אני מתלהב מאלהים, או לפחות מהעולם שברא. בהנחה – שאינני מניח אמנם, אבל הוא אינו יודע זאת - שאלהים הוא זה שברא את אותו עולם.
אבל בעצם, חשבתי, הוא והבחור השני בטח עשו דבר מה אסור, בעיני האל, ולכן לא רצה שאצלם אותם. על כן סביר להניח שאין הוא מחפש מתחזקים, אלא חוטאים.
כל הזמן היה לי בראש את השיר המפורסם של רוברט פרוסט, ולפעמים גם אמרתי שורות ממנו בקול רם, לעצמי:
Whose woods these are I think I know
His house is in the village though;
He would not see me stopping here
To watch his woods fill up with snow.
My little horse must think it’s queer
To stop without a farmhouse near
Between the woods and frozen lake
The darkest evening of the year.
He gives his harness bell a shake
To ask if there is some mistake
The only other sound the sweep
Of easy wind and downy flake .
The woods are lovely, dark and deep
But I have promises to keep
And miles to go before I sleep
And miles to go before I sleep.
רוח קרה ושקט ערפילי חיברו, מבחינתי, בין היערות המושלגים בצפון מזרח ארצות הברית בזמן שפרוסט עצר בהן עם סוסו הקטן, לפני תשעים שנה או יותר, לבין העצים הנטועים סביב הירקון, בחורף התל אביבי, שרק לעתים נדירות, כמו בלילה זה, מזכיר חורף של ממש.
 הסוס הקטן והחמוד של רוברט פרוסט, שמת ודאי לפני שבעים שנה או יותר, לא יוצא לי מהראש כבר שבועיים. איך אפשר שלא לחבב אותו.
ובראשי אני כבר נואם –רגע כל כך קטן ואישי, רק של פרוסט וסוסו, ועשרות אלפי אנשים שנכנסו לתוכו. דווקא בגלל הצפיפות היה להם חם ועוטף ונעים בפנים. בורחס, בספר שקראתי, אומר לסטודנטים האמריקאים ש miles to go before I sleep חוזר פעמיים כי הפעם הראשונה היא בשביל המציאות המיידית, והפעם השניה היא מטאפורה לדרך שעוברים אל המוות, הוא השינה. אל תהיה כבד, בורחס: הפרשנות הרי מובנת מאליה, מיותרת.
 חשבתי על מה שאמרתי בסדנה ממנה חזרתי, על חוסר הצלחתי לכתוב, בגלל כל הבלאגן החיובי של האנשים המתארחים בבית והדברים האחרים, התקופה השמחה שלי לאחרונה. בעצם, שוב דיברתי על הקונפליקט הישן, הכתיבה או החיים.
תהיתי אם פרוסט הצליח גם לחוות את אותו רגע, כשעצר את סוסו בחורשה המושלגת, או רק לכתוב עליו?
השיר מבטא את הרגע באופן כל כך מושלם. מוזר לחשוב שפרוסט היה מנותק ממנו ומזרם החיים בשעה שכתב את השיר. אבל אני כבר יודע, אפילו מניסיון אישי, עד כמה שירים משקרים. לקורא נראה כאילו הכותב היה ברגע הכתיבה בחיבור מוחלט להוויה, בשעה שלא פעם האמת היא שהכותב שרוי היה בריחוק והתבוננות, ואפילו בניתוק.
באותה עת, לפני מספר שעות, טרם ידעתי שפרוסט כתב את השיר בחום של חודש יוני, הרחק מן הקור והשלג, בתום לילה של כתיבה, זמן רב אחרי החוויה שחווה. זה נודע לי מהאינטרנט.
חציתי את גשר הירקון, שהשתקף במהופך מצידו התחתון , במי הנחל.
{  כאן החל סיפור אחר. הדשאים השתרעו פתוחים, והכביש על זרם המכוניות קרוב. פה ושם נראו אנשי הג'וגינג, רצים הלאה.
הארובה של רידינג ניצבה מימין, עטופה אורות בוהקים ועליזים , אדום וכתום וירוק וצהוב. נצצה בחושך כמו מתנה מקאברית, מורעלת, לילדי העיר.
הערפל התפוגג.
| 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
