[ביום שלישי הבא, אני הולך להצביע לתנועה הירוקה – מימד.
אני מאמין בתנועה, ואני מאמין למי שעומד בראשה, ערן בן ימיני.
את ערן הכרתי לראשונה ב- 1996, כשהקים את מגמה ירוקה. לאורך שנות הכרותנו הרגשתי תמיד שהוא אדם ישר והגון, יודע להלך עם הבריות ולהצחיקן, ובכלל אחלה בן אדם (למרות, ואולי בגלל, מוצאו התימני). וכן ביכולתי להעיד ולאשר, שהדבר שהכי מענין את ערן הוא איכות הסביבה (מספיק מענין, למשל, כדי לעזוב לימודי תואר שני בטכניון ולעבוד קרוב ל- 24 שעות ביממה בהקמת מגמה ירוקה, במשכורת של חצי משרה לפי שכר מינימום).
אז אם הייתם רוצים להכיר – ולו וירטואלית – מישהו (אני) שמכיר מישהו (ערן) שהוא חבר כנסת – הצביעו גם אתם לתנועה הירוקה.
אגב, באופן טבעי אני מכיר שם עוד כמה אנשים, מימי מגמה ירוקה. כולם אנשים מצויינים.
גם שחור, גם ירוק. גם פיזיקאי, גם שחקן - ערן
מה שכתבתי אולי נראה תחילה לא קשור לתנועה הירוקה, אבל בחלק הבא, שאפרסם בימים הקרובים, ובייחוד לקראת סופו, יתברר הקשר לקורא הנבון.
הפוסט נכתב אמנם בצורה אסוציאטיבית, כמיטב המסורת. אבל אפשר לראות בו את המבנה הבא:
1. גלגלץ זה פורנו רך – על גלגלץ והרייטינג
2. לחם, דם, פורנו ושעשועים – על מדיה מוּנָעַת רייטינג ומנגנוני שליטה בתודעה
3. מרעילים את התודעה כדי להקל על עיכול הפרסומות –מדיה מוּנָעַת רייטינג היא מדיה מונעת פרסומות
4. תאונה בשידור חי – green wash - המקרה של גלגלץ ופלאפון
ובחלק השני:
5. ועדי עובדים בשירות תרבות הצריכה - כיצד ארגונים סוציאליסטיים לכאורה מחזקים קפיטליזם ותרבות צריכה
6. השמאל הצרחני והצרכני - אפילו בקיבוץ – איך (בשתי מילים) הפסידה המהפכה הקיבוצית לקפיטליזם
7.איכות סביבה? - רק תצאו קודם מהשטחים (הכבושים) - מדוע השמאל בארץ אינו עוסק באיכות הסביבה בכל ליבו
8. יוסי שריד שולף מהכובע – דוגמא היסטורית (מניסיוני האישי) להעדפת השמאל (מרץ) את הסכסוך. ודוגמא אחרת, להטית מערכת המשפט לטובת תרבות הצריכה.
9. הקפיטליזם ניצח, מרקס צדק (בדבר אחד) - על השילוב הדורסני בין מהפכה מדעית, טכנולוגיה, ותרבות צריכה. הברכה והסכנה שבו.
כיוון שאני מדבר כאן על הדעות שלי, אין לקחת אותי לגמרי ברצינות. הדעות משתנות מדי פעם. ולפי הבודהיזם אנחנו בכלל צריכים להיפטר מהן (מהדעות שלנו).]
1. גלגלץ זה פורנו רך
בכתבה כלשהי, מלפני כשנתיים, נשמע עורך גלגלץ, דן-דן מטיוק, זחוח: הוא מאזין לתחנות כמו 88 ו-106 FM והוא "באמת לא חושב שמתקיימת שם איזה סצנה סודית שאנחנו, כגלגל"צ, יכולים לקטוף ממנה אלינו את הטובים ביותר" והוא מוסיף: "הרי אנחנו תמיד מחפשים את השונה והמיוחד, וההיצע ברמה גבוהה ואיכותית פשוט לא גדול".
ההיצע אינו גדול? האם יש לאדם, שמקצועו האזנה למוזיקה, מושג איזה אוקיינוס בלתי נתפש של מוזיקה נוצר בכל שנה בעולם?! אני מקשיב לשש שעות סיכום שנה של "רחצה לילית", ואורי בנקהלטר, העורך הראשי של קול הקמפוס, מדגיש, בתחילת השעה השישית, כמה חלקי המסע שלו, בן שש השעות, וכמה הוא לא יכול לסכם את השפע באוקיאנוס המוזיקה האינסופי שנוצר השנה.
והרי אפילו קול הקמפוס, ועוד יותר מהם 88 FM, אינם מביאים אלא טיפה די מוגדרת וזעירה בים: הדגש הוא על מוזיקת פופ שמושרת באנגלית. מה הסיכוי שהיינו שומעים על Kings of convenience אם היו שרים בשוודית ולא באנגלית? על ביורק אם היתה שרה איסלנדית ולא אנגלית? (אל תגידו לי sigur ros - א. כי אף אחד לא שומע אותם מחוץ ל- 106, ב. כי הם תוצר הצלחתה של ביורק). אפילו Lucio Dalla , אולי הזמר הידוע באיטליה, ארצו הלא זעירה ולא זניחה תרבותית - אפילו על דאלה לא היו שומעים, המעטים מביננו שזכו לשמוע אותו, אם פבארוטי – הטנור "הבינלאומי", כלומר הידוע באמריקה ובשאר הארצות דוברות האנגלית - לא היה חובר לדאלה בשיר שחציו אנגלית (לא בגרסה הזאת. אבל כן בגרסה ששמעתי להפתעתי הרבה יום אחד ברדיו הישראלי).
מי יודע איזו מוזיקה נוצרת בסין על מיליארד ומשהו תושביה?
ובתת היבשת ההודית, בעלת המסורת המוזיקלית המורכבת והעשירה כל כך?
אפריקה, דרום ומרכז אמריקה, דרום מזרח אסיה?
אבל דן-דן שלנו בטוח: ההיצע פשוט לא גדול.
יותר מכל הרתיח אותי הטון של דן-דן. מין התנשאות זחוחה ממרומי כס מלכות, ממנו בוחרים את הטובים ביותר. כס מלכות המונח הרחק מעלה, על הר הרייטינג האימתני של גלגלץ.
דן דן המתיוק. זחוח
אבל בעצם, מה מקור הזחיחות הזאת? על איזה השגים מופלאים היא נשענת?
רייטינג, ועוד רייטינג.
מה זה רייטינג גבוה?
רייטינג גבוה פירושו שהרבה אנשים צופים ב(ערוץ 2) או מאזינים ל(גלגלץ) תחנה מסוימת.
אבל רגע, מה בעצם ההישג הגדול בכך שהרבה אנשים צופים בך או מאזינים לך?
הרי אותם המונים על פי רוב אפילו לא משלמים לתחנה בה הם צופים!
בסך הכל, מה שתחנה צריכה לעשות כדי שמקסימום אנשים יאזינו לה, הוא לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר.
שזה מה שגלגלץ עושים כבר שנים ארוכות ארוכות, מאז התמנה אלדד קובלנץ למנהל התוכן של התחנה. "בהצלחה רבה" , מוסיפים בהתפעלות כלי התקשורת
[מענין, הרי את הפלייליסט של גלגלץ מרכיב יותר ויותר המחשב. האם אין זה הופך את גאוותם של אנשי גלגלץ למגוחכת? האין זה מייתר את תפקידם? האם הם גאים בכך שהם מחסלים את המקצוע שלהם?].
2. לחם, דם, פורנו ושעשועים – מנגנוני שליטה בתודעה
תמיד היה משהו שההמונים צפו בו. תמיד היה מופע כלשהו בראשה ההפוך של פירמידת המדרוג.
בימי האימפריה הרומית היו אלה מופעי הגלדיטורים.
בזמן שוירגיליוס כתב את שירתו, ההמון בקולוסיאום צפה בעבדים אומללים שנאלצו לשחוט זה את זה, או להלחם על חייהם עד מוות מול חיות טרף.
לחם ושעשועים, קראו לשיטת הבידור הרומאית המצליחה, שנתמכה ע"י האוליגרכיה של הסנאטורים, ואחר כך ע"י הקיסרים.
דוגמא אחרת, ששמעתי מפיו של אברמ'לה הפנר: בזמן ששייקספיר כתב את מחזותיו וחרז את הסונטות שלו, שאל הפנר אותנו, תלמידיו, בקולו הצעקני – באיזה הצגות חזו רוב רובם של בני עמו, העם האנגלי? בקרבות תרנגולים, לא התאפק אברמהלה וגילה לנו עוד לפני שענינו.
ועכשיו, נדלג בהיסטוריה עוד כמה מאות שנה ונגיע הישר אל זמננו אנו.
מה המקבילה לגלגלץ וערוץ שתיים בתחום האינטרנט?
מה הדבר שזוכה לרייטינג הגבוה ביותר באינטרנט, עוד מתחילתו?
נכון – the internet is for porn.
הפורנו מושך את כולם, את כל שכבות האוכלוסיה. גם נשיא פולין לשעבר, ואפילו אליטיסטים מתנשאים כמוני, עשויים לשקוע בו ימים כלילות, ולא רק לתקופה קצרה – חלקם ינהלו עם הפורנו רומן של עשרות שנים.
אתם מבינים, כדי למשוך את כולם, אינטלקטואלים מיוסרים ובאסטיונרים בשוק כאחד, לא צריך שום תחכום או גאונות או אמנות מניפולציה או שאר תכונות המיוחסות לקובלנץ, דן דן, ושאר עורכי גלגלץ.
להפך, מה שצריך הוא פניה גסה ונטולת פניות, הישר אל הזין.
הרי זה מה שעושה את הפורנו כל כך מצליח: התכליתיות שלו, הבידוד מכל התחכום של המציאות. קלוז אפ על זין חודר לכוס, או על שד נפוח מסיליקון. ובואריאציה קלה, הבאת פנטזיה מינית באופן פשוט, באופן מופשט, אפשר לאמר, באופן היוצר אידאה של סקס, אידאה שנטלו ממנה את כל הניגודים והפגמים והשריטות וגווני הגוונים העושים את המציאות למורכבת.
אבל בעצם, פורנו איננו האנלוגיה הכי טובה לגלגלץ. לחלק מתוכניות ערוץ שתיים, כן. אבל לא לגלגלץ.
שכן גלגלץ שואף להביא אותך לרוגע. גלגלץ שואף להביא אותך לנהיגה אוטומטית. שואף להביא את המוח לגלי אלפא, בזמן שהגוף מבצע את פועלת הנהיגה. פעולה שהאבולוציה לא תכננה כשיצרה אותו – נהיגה של כלי מתכת במשקל טון וחצי, ע"י לחיצה עדינה על דוושה והחזקת ההגה בעדינות של קצות האצבעות.
האנלוגיה שאני רואה לזה היא משחק מחשב. למשל, המשחק שאני מכור לו כבר כמה שנים, בייסבול. בגרסה זאת, המשחק אינו משוחק באיצטדיון, אלא בחצר אחורית של בית. יכולתי לתאר לכם, כפי שעשיתי פעם כתרגיל, את חומת הבית לכיוונה יש לחבוט את הכדור, את המרפסת והעציץ שיש שם, את לבושו של החובט, וכיוצא בזה פרטים. אבל האמת היא שמעולם (עד הרגע שהחלטתי לעשות תרגיל זה) לא שמתי לב לפרטים אלו. במשך שעות ארוכות שהצטברו לימים ולשבועות ומי יודע מה, אולי לחודשים – במשך כל הזמן המבוזבז הזה, תשומת ליבי היתה נתונה אך ורק ללחיצה על כפתור העכבר ברגע הנכון, זה שיפגיש את האָלה עם הכדור כך שהאחרון יעוף כמה שיותר למעלה. נכון יותר לאמר שלא היתה לי תשומת לב לכלום. ששאפתי להפוך לאוטומט. ונכון עוד יותר לאמר – הפכתי לאוטומט, ולכן לא היו לי שאיפות. רק לשכוח את הקיום, את המורכבות. להדחיק הכל, אפילו את הצביטה העצבנית בסרעפת ברגע הלחיצה על כפתור העכבר השמאלי, באצבע המורה של יד ימין (הצביטה הזאת מפריעה לי ליצור את "תאורית ההרדמה". אולי יש כאלה, כמוני, הזקוקים בתוך השיכחה העצמית לאיזו צביטה של רגשות אשם. תולדה של חיים שלמים תחת דפוס רגשות האשם).
[באמצע כתיבת הפסוודו מאמר הזה מתחוור לי כמה עמוק אני תקוע במלכודת המתוארת בו, כשאני נחרד מכך שירדתי ל- 19% בהום ראנס, ואני נחוש כולי להעלות את הממוצע, ואני שוכח מגניבת האופניים שלי היום, ושוכח שבזבזתי כמעט את כל היום ללא כתיבה, למרות הריטלין, ואני שוכח את השיחה הלא קלה והמשמעותית מאד עם א', שיחה שתוך כדי ניהולה שיחקתי בייסבול , וירד לי אחוז ההום ראנס (ההערה מתייחסת לתחילת דצמבר, כשהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה)]
זה מה שמחפש מי ששומע את גלגלץ – רוגע. אוטומטיות. מנגינה מוכרת ונעימה. והרי בגלגלץ, יש לזכור, אין פרסומות. מי ממאזיני 88 fm לא מכיר את הרגע הזה, ששדרני התחנה מנסים להכין את המאזין אליו, ובכל זאת תמיד נחווה באופן טראומטי במקצת, והיד נשלחת להעביר לתחנה אחרת מהר מהר לפני השמע הפרסומת הראשונה, המגעילה, החודרנית, המעצבנת. ואילו בגלגלץ – אין צורך להלחץ מכלום, השדרנית מלהגת ברכות, ככוכבנית לשון. זה אינו פורנו כי אין כאן סערת חושים, ואין פורקן. אולי פורנו רך, סרט ארוטי, עם תאורה רכה וסדיני משי וצבעי פסטל. ומוזיקת מעליות – זו שהומצאה כדי להרגיע את המפחדים מהתא המשונה הסגור, שנע מעלה ומטה בקו ישר ולא הגיוני, ויש בו רצפה דקה שמתחתיה תהום שהרגליים מרגישות היטב.
גלגלץ לא דומה לפרסומת, המשתמשת בפורנוגרפיה של מין או אלימות כדי לעורר יצר במאזין/צופה, ולתעל את הייצר החייתי המתעורר בו כדי לגרום לו לרכוש משהו שאינו צריך (אילו היה צריך, לא היה צורך בפרסומת).
{אבל למה את עצובה?}
3. מרעילים את התודעה כדי להקל על עיכול הפרסומות
גלגלץ מהווה את הפונקציה המשלימה לפרסומת. בעולם הצרכני כפי שהוא מתבטא ונתמך על ידי המדיה, קיימים מחד מעוררי היצרים, הפרסומות ותכני הפורנו (לא רק במובן המיני), וכעזר כנגדם ניצבים משככי הכאבים – תרופות הרגעה, מוזיקת מעליות, משחקי מחשב, גלגלץ וכו'.
בטלויזיה שניהם משתלבים – אנו בוהים בתוכנית שמביאה את המוח לטמטום קהה החושים; ואז צופים בפרסומת שמעוררת את היצר, המגוייס לקניה. כמובן, יש גם תוכניות טלויזיה מסוג "פורנו", ולא מסוג תרופת ארגעה. תוכניות אלו הולכות ונעשות בוטות ככל שהטלויזיה הופכת מונעת רייטינג – תוכניות כמו "הפוליגרף" ותוכניות מציאות, שבהן אנשים אלמונים מוכנים למכור את גופם ואת נפשם ואת סודותיהם המבישים ביותר, תמורת הסיכוי לתהילה, לכסף, ותמורת יצר האקסביציוניזם עצמו. אני מניח (תודה לאל, אינני חוקר תקשורת. אני אפילו בור למדי בנושא זה, שכן אין לי טלויזיה ומעולם לא היתה לי. אני רק מנסה לחשוב בקול רם) שגם בתוכניות אלו יש זגזוג בין "תרופות ארגעה" ל"פורנו".
דוגמה לתוכניות מכילות בעיקר תכני "פורנו", אבל רק של אלימות, הם מהדורות החדשות, פצצות רייטינג. תוכניות אלו משלבות בין גירוי הצופה במנה גדולה של אלימות, למתיחת עצביו הרופפים ממילא, על ידי הזכרת איומים קיומיים שונים, שרובם המוחלט אינו נתון לשליטתו של הצופה חסר הישע. בין לבין ישנו comic relieve, בדרך כלל בדמות הפוליטקאי, שמוצג כאידיוט מושחת ועלוב, רודף בצע ופרסום. (איזה יחס יוצרת בתוכנו ההתייחסות הזאת לפוליטיקאים? האם היא מותירה בנו אישזהו כבוד אליהם? איזושהי אמונה בהם? האם אין הדמוקרטיה מחייבת ולו מעט כבוד ואמונה כלפי נבחרי הציבור?).
כך גם בתחנות רדיו מונחות רייטינג עם פרסומות, שעוסקות בעיקר בתוכניות של אלימות מילולית נוסח זהבי עצבני, של white trash נוסח איריס קול, של פטפטת או מוזיקה מרגיעה - ובינהן במינון מחושב מדעית , פרסומות.
{תחזוקת הבית - עליי, גידול הילדים - עליי, הבישולים - עליי}
כך גם בעיתונות – עמודי החדשות מקבילים למהדורות החדשות, ובעמודים הבאים יש אותו זגזוג בין חומרים קשים, תכנים מרגיעים, תכנים סנסציונים רכילותיים, וכמובן – פרסומות.
[הנה מאמר מבריק בעיני, על האסטרטגיה של עיתוני נשים].
הן בטלויזיה, הן ברדיו, והן בעיתונות, הפרסומות הופכות למטרה. במקור אולי היתה הפרסומת בחזקת עזרה לתכנים המשודרים/מודפסים. אולם הכיוון בעולם הרייטינג הוא שתכני המדיה הופכים אט אט למה שמסייע לעכל את הפרסומות.
האם אני נשמע עצבני? אני חושב שאני רגוע כשאני כותב זאת. האם שמעתם על adbusters ? עמותה זאת קידמה בין השאר את יום ללא קניות, buy nothing day , ודרך האתר המרשים שלה למדו פעילים פה בארץ, לקראת סוף שנות התשעים, איך לבצע פעילויות אנטי-צרכניות שונות, כמו טיפוס על מנופים באתרי בניה בעייתים כמו sea&sun. מכסחי הפרסמות הפיקו בין השאר קליפים קצרים ששייכים למה שנקרא subvertising. הקליפים הללו משתמשים בשפה של הפרסומות, על מנת לקדם תכנים שבאים להצביע על מנגנוני שטיפת המוח של עולם השווק והפרסומת. לתדהמתי, אף תחנה מסחרית בארצות הברית ובקנדה לא הסכימה לשדר את האנטי-פרסומות הללו. ומשום מה, חופש הביטוי המפורסם, בו מנופפים תמיד כל המגוננים על תעשיית הפורנו והפדופיליה והאנורקסיה – חופש ביטוי זה לא נמצא לו כאן ביטוי חוקתי במערכת המשפט האמריקאית המפוארת, שכה מיטיבה להגן על רוצחים במצוקה.
4. פלאפון - תאונה בשידור חי
נחזור לגלגלץ:
למה בעצם אין בגלגלץ פרסומות? (נתעלם לרגע מאלו שישנן, ומהתחושה שבסופו של דבר יהיו פרסומות בדיוק כמו בתחנות האחרות). הסיבה העיקרית היא שגלגלץ הוקמה ב- 1993 כתחנת בת של גל"ץ, שהיא כידוע תחנה של הצבא, שממומנת מכספיו. גם גלגלץ היא תחנה צבאית, ומנהלה כפוף למפקד גל"ץ (הכפוף לראש אכ"א בצה"ל). כמעט מן ההתחלה מומנה התחנה גם מכספי הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים, שאף היא גוף ממשלתי (להבדיל ממסחרי).
ובכל זאת, השיקול העיקרי המניע את התחנה הוא הרייטינג. השגת מקסימום האזנה היתה המטרה בשינויים שהוכנסו בתחנה על ידי ארז טל ומאוחר יותר ע"י אלדד קובלנץ: המצאת הפלייליסט ככלי שנועד להשיג את קהל יעד שהוגדר ספציפית כמועדף, בני 18 עד 40, ומאוחר יותר בני 15 עד 35. מעניין שקהל היעד לרייטינג, בטלויזיה וברדיו, כמעט תמיד צעיר, בעוד שההגיון אומר שכח הקניה נמצא דווקא בגילאים המבוגרים ביותר. האם זה מפני שקהל צעיר קל יותר לשטיפת מח? זה מה שאומר בעצם אבי בניהו, מפקד התחנה: "מפרסמים רבים רוצים לפרסם בגלגל"צ משום שמרבית המאזינים הם צעירים מאד ונמצאים בגיל שבו מתעצבים הרגלי הצריכה בחברות הסלולריות, קופות החולים והבנקים".
{כתבה מעולה על החיוך של ארז טל ועוד כתבה }
בכל הביקורת על גלגלץ נעדרה שאלה שהיא בעיני המרכזית: מדוע התחנה צריכה להיות מונעת על ידי שיקולי רייטינג, אם איננה ממומנת מפרסומות?
תשובה אפשרית אחת היא מימון שגלגלץ מקבלת מגורמים מסחריים, לא דרך פרסומות. בויקיפדיה אנו מוצאים את הפסקה הבאה:
בשנת 1992 קיבל משה שלונסקי את הפיקוד על גלי צה"ל. בהגיעו לתחנה הוזמן אהוד ברק, הרמטכ"ל דאז, שהביע רצון לסגור את גלי צה"ל. ברק אמר לשלונסקי שאם ימצא דרך לממן את התחנה מבלי שתעלה כסף לצבא, הוא יסכים שלא לסגור אותה. מקורות המימון הנוספים שמצאה גלי צה"ל הפכו עכשיו חשובים יותר לגלי צה"ל כולה, ועל כן הוחלט לחזק את תחנת הבת.
כלומר, הרמטכ"ל לחץ על סגירת התחנה של הצבא, והשתמש בנימוקים כלכליים. בזמנו טענו פרשנים שברק רצה להשתיק קולות ביקורתיים בתחנה. כיום, כשאנחנו יודעים את תפישתו הכלכלית של ברק, סביר לחשוב שהרמטכ"ל – בן קיבוץ ואיש תנועת העבודה - הונע מאידאולוגיה קפיטליסטית.
גורם מימון עיקרי לתחנה היה (לא מצאתי נתונים בנושא. גם מקורות המימון האחרים של התחנה נותרו עלומים, לפחות ברשת) חברת "פלאפון". כמה כסף מקבלת או קיבלה גלגלץ מפלאפון – זה כנראה סוד (למה בעצם?). עצם המימון של חברה סלולרית בתחנה שדגלה המלחמה בתאונות בדרכים – אומר הרבה על האופן בו התחנה משמשת כלי במנגנון של חברת צריכה קפיטליסטית. יעיד על כך הסיפור הטרגיקומי על הולדת הקשר בין פלאפון לגלגלץ:
להקת פורטרט, תוך כדי שיחה בפלאפון עם אולפן צה"ל 2 (התחנה שממנה התגלגלה גלגלץ), היתה מעורבת בתאונת דרכים ששודרה בשידור חי (תקליטם האחרון נקרא, אגב, "ארבע על ארבע". לא למדו דבר?). בעקבות תקרית זו, ותאונות נוספות, הואשמה חברת פלאפון בגרימת תאונות דרכים בגלל השימוש במכשיר הסלולרי בזמן הנהיגה. ארז טל הציע לשפר את תדמיתם באמצעות שיתוף פעולה עם צה"ל 2 והקמפיין "חברת פלאפון נרתמת למלחמה בתאונות הדרכים", שרץ בגלגלצ עוד שנים ארוכות לאחר מכן.
{סעו הביתה בזהירות ודברו רק בסלולרי! }
אני זוכר שלפני כ-11 שנים ערן בן ימיני , אותו ערן מלמעלה, מייסד מגמה ירוקה, שאל אותי: " איזה מכשיר גורם לתאונות דרכים?" הוא המתין רגע בארשת פנים תימנית ערמומית, ואז הוסיף ושאל " ומה הג'ינגל שאנחנו שומעים כל הזמן בגלגלץ?" כך נפל לי האסימון. גוף מונופוליסטי אחד (פלאפון היתה החברה הסלולרית היחידה באותה תקופה) מממן גוף ממשלתי אחר כדי להשיג בעזרתו מעין green wash בקנה מידה כלל ארצי: לא רק שהמכשיר הסלולרי שמוכרת החברה אינו גורם לתאונות דרכים, הוא אף נלחם בתאונות הדרכים!
המשך יבוא -
{הרעיון של ארז טל, לפורמט השעשועון הבא בטלויזיה - הקבצן שיתפגר באופן הכי אותנטי וסנסציוני ליד הכספומט, יזכה בכל הכסף בתוכו. בחסות הבנק}
בבלוג זה
בכל הבלוגים
