החיים הם במקום אחר

אביעד לקח את העיפרון המכני והכניס אותו אל פיו. הוא חש בלשונו את צינור המתכת הדקיק, ממנו יוצאת העופרת . אז הוציא בתנופה את העיפרון מפיו, לחץ לחיצה או שתיים על הכפתור שבקצה השני,  זה שמוציא את חוד העופרת, זה שאבד לו מכסה הפלסטיק הקטן (והמחק שבתוכו שקוע בפנים), וכתב:

שירה אינה צריכה לעמוד

על מכונת כביסה מקולקלת

ואינה צריכה לדבר מפיו

של הגרב שגרם לקילקול.

שירה אינה צריכה.

הוא התבונן במה שכתב, הנהן בראשו וצחק בקצרה.

לאחר מכן העתיק את השיר כמו שהוא למחשב, הדפיס אותו, ושלח אותו למוסף הספרותי של "עדית".

כעבור כמה ימים צלצל הפלאפון שלו ממספר לא ידוע.  "שלום" היסס קול גברי גבוה "אה.. זה דני צמריר, העורך של המוסף הספרותי.. אה.. אני מדבר עם אביעד רועה?"   צמריר, מסתבר, אהב מאד את השיר של אביעד. הוא חשב שהוא מבטא היטב איזו רוח פולמוסית, צעירה, פרועה אפילו.  "בן כמה אתה, אביעד?"  "כבר לא כל כך צעיר.. 25"  "25 ? הלא אתה ממש ינוקא, ואתה לא יודע את זה" צמריר אינפף את צחוקו שהיה נחמד במחשבה ראשונה, ומתנחמד במחשבה שניה. "תשמע, אביעד. הייתי רוצה לבקש ממך שני דברים, בסדר? הראשון זה אם תוכל לכתוב כמה מילים נגד האמירה הזאת של חזי לסקלי, שכנגדה אתה יוצא באופן מבריק כל כך בשיר שלך, אולי בעצם נגד כל הגישה של לסקלי" "אבל.. אני לא בטוח שאני.. " "תשמע, אם קשה לך אני יכול לעזור. בכל אופן אני חושב שזה יעשה את הפירסום של השיר הרבה יותר שלם, כן, הרבה יותר שלם. אם תוכל לשלוח לי את זה מהר יחסית, עד יום רביעי לכל המאוחר, כלומר עוד יומיים. אני אתן לך את האימייל הפרטי שלי"  "אה.."   "והדבר השני שאני רוצה לבקש ממך, זה שתבוא אלי ביום שבת לארוחת ערב. אשתי בחו"ל ואני מנצל את ההזדמנות לארח כמה ידידים, אה אה..  רובם בגיל שלך, אנשים מבטיחים ומבריקים כמוך, אז אני, אה.. מניח שלא תהיה לך בעיה להשתלב.. אני מבשל פסטה עם פירות ים, ו..לא נעים להודות, אבל אני עושה את זה מצויין. אז תבטיח לי שתבוא?" לאביעד לא היה מושג, אבל גם לא ברירה, והוא רשם את כתובתו של העורך בפתק שנשא כל השבוע בכיס הימני של מכנסיו, הכיס שבו שמר בדרך כלל רק את כרטיס האשראי ומפתחות הטוסטוס.

להפתעתו , מצא עצמו כותב כמה מילים נגד לסקלי. להפתעתו, המילים זרמו בקלות, למרות שלסקלי היה המשורר הנערץ עליו. הוא כתב על המזוכיזם הלסקלי, על העמדה המתנצלת, עמדת הגרב המקלקל. עמדה שמורדת רק לכאורה, אבל בעצם נובעת כולה מרגשות אשם על נטייתו החדמינית. ומה יכול להוות הוכחה טובה יותר לרגשות אשם אלו, מאשר האופן המביש שבו בגד לסקלי בקהילת הגייז בסוף חייו, כשהתעקש לדבר על מחלת האיידס ולקשר אותה עם אורח החיים ההומוסקסואלי?

הוא שלח לצמריר את המאמר באימייל, עוד ביום שלישי . כעבור  כמה שעות הגיעה תשובתו של צמריר "נהדר, ידידי הצעיר, נהדר!   אני הולך לפרסם את זה במדור הקרוב, ביום שישי. אם תוכל לשלוח לי גם תמונה שלך, וכמה מילים על עצמך – מה שאתה רוצה"  אביעד שלח טקסט קצר שהיה במוחו מזה שנים, ממתין לאור הזרקורים "אביעד רועה: נולד בצפון הרחוק, חי בלב תל אביב, וחושב שהחיים הם במקום אחר".

ביום שישי הוא קם וירד לרחוב מייד אחרי שהתרחץ, אחוז התרגשות חדשה, לא ידועה. הוא נכנס לקפה ויטל ונתן מבט במלצרית היפה, שחייכה ואמרה לו מייד, כמו בחלום: "באת  לראות את עצמך בעיתון"? והצביעה על החלק הספרותי של "עדית" שהיה מונח על הבאר. הוא היסס, לא ידע מה לענות לה ולאן לפנות קודם. לבסוף נפנה אל העיתון, חטף אותו ממש, וקרב אליו את ראשו בלהיטות.