החיים הם במקום אחר

משהו בשביל מישהו שעומד בדשא, או עם הגב לים, מעוטר הילת תלתלים וחיוך, וניצוץ של ילדות נצחית בעיניים.

מישהו שכבר שנתיים ארבע שנים אני מנסה לכתוב לו משהו, ותמיד מפספס את יום השנה למותו.

מישהו שקצת מביך לכתוב לו משהו, או אפילו להודות שאתה אוהב אותו, מאד.

כי כולם כותבים לו משהו, ומספרים כמה אהבו אותו, במיוחד ביום השנה למותו. והכולם הזה גנבו לך אותו והפקיעו אותו מידך. כולם מפורסמים כאלה, ויש בהם אפילו כמה מכוכבי ערוץ שתיים, שזה בערך ההפך המוחלט שלך, שחי בפלורנטין בסמטה מטונפת ליד שוק, ולא מצליח אפילו את הדברים הכי פשוטים בחיים, כמו להתחתן ולעשות ילדים.

וקצת מוזר, הכולם הזה, במיוחד כשאתה נזכר איך ראית את המישהו הזה הופיע בפני שבעה אנשים במין בית קפה קטנטן, שתוחלת חייו היתה קצרה וכבר מזמן אינו קיים, בקומה השניה במדרחוב בנחלת בינימין. ואיך היו מבטלים, בתנועת יד, את המישהו הזה ואת אהבתך אליו. "הוא לא יודע לשיר" "הוא שובינסט, והומופוב" "ברור שתאהב אותו, כל מי שאוהב את אהוד בנאי אוהב גם אותו" "אחוות הקיבוצניקים, אה?"

והיו גם כאלה שזרקו עליו ביצים, או עגבניות רקובות.  הם צדקו, כמובן. במקום שבו יש צדק תמיד זורקים עגבניות רקובות על מישהו.

וקצת מביך להודות כמה הוא עשה אותך.

ועוד יותר מביך להודות, אחרי אנליזה ארוכה, שהוא נותר רחוק כמו נירוואנה, מתעתע כמו כוכב, נשגב ומטעה אותך שוב ושוב לחשוב שהוא לוזר כמוך. בשעה שלמעשה שהיה בפסגת העולם, עסק באמנות, סקס עם מעריצות, ורוקנרול.

מישהו שנע באיזה זוהר, שמחייך אליך בתמונה קצת מטושטשת מעודף אור, כמו מלאך שירד כדי לאמר משהו. ואתה כל כך מתכָּוונן לשמוע את דבריו, נעשה ונשמע, הוא יסביר לך הכל, ומאותו אותו רגע שידבר – והרי זה יקרה ממש עוד רגע – הכל יתבהר. לא עוד לחץ בחזה ושיתוק אינאונים וגרון חנוק ושפתיים כואבות.

אבל הוא ממשיך לחייך ואינו אומר דבר, וכעבור רגע הוא נמוג ואיננו, ורק אתה נותר לבד –

נו, די...