החיים הם במקום אחר

[הקטע הבא יצא קודר משהו.  חשוב לי לאמר שאינו מאפיין כלל את מצב רוחי הטוב עד מצויין בדרך כלל בחצי שנה האחרונה, ובכלל בשלוש עד שמונה השנים האחרונות.

דווקא בגלל זה מענין אותי ונכון בעיני לפרסם את הקטע. 

אנא שימו לב למשפט החותם, והבינו שאין כאן בקשה לחיבוק וירטואלי.   ]

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

 [5/10/09  סדנת כתיבה, בית של ח'.

התרגיל: כל אחד נותן למי שמולו משפט מתנה.

אני הייתי מול הילה, שנתנה לי את המשפט:

ושוב אפרת יעקבי נשארה נאמנה למספריה בירושלים (הבירה).

מה שמאד הפתיע אותי, כמובן. 

מה בדיוק מתנה כאן, לעזאזל? מה מתנה במשפט הפרובוקטיבי הזה?  כתבתי את הקטע כשהשאלה הזאת בראשי. ]

{השיר שנבחר ע"י ע+ע כמייצג את כותב שורות אלו}

המתנה המוזרה

המתנה שאני נותנת לך היא שתיקת הטלפון בשבתות. בשבתות אינסופיות שאתה מבלה לבד, בחברה המאוסה של עצמך.

היא הבחורות שקבעו איתך למוצאי  שבת בערב. הבחורות שהפריחו תקוות כמו זיקוקים בחלל נפשך. אלו שברגעי המתח האחרונים שנמתחו לקראת הפגישה, ביטלו הכל, או פשוט לא הגיעו.

וכל הזיקוקים נפלו באחת, כבויים, ללא זיק וצליל.

היא הפחדים ששיתקו אותך ולא נתנו לך לגשת לבחורות שרצית.  פחד הדחייה, פחד ההתבזות. הפחד לחטוף בומבה בפרצוף. 

הפחד שבסופו של דבר הוא פחד ממה שעוד לא קרה, פחד מפחד.

היא מתנת המכתבים להם ציפית לשווא, מציץ מדי יום בהחבא בתיבת הדואר.

המכתבים שלא הגיעו ותיבת הדואר שנשארה ריקה.

היא המכתבים שהגיעו לבסוף, מכתבי הדחייה, הפסילה, דלתות שנטרקו בפרצופך.  " אתה פשוט גרוע, מכוער" אמרו בנימוס של אלו היודעים את הכללים, אלו שנמצאים בבית ומסמנים אותך כשגוי, מעוות, חסר בית.

היא מתנת המחברת, שהיתה בתיק, שהונח בתא המטען לפני שירדתם לים, בדרך צפונה.  תא המטען שנפרץ.  התיק שנגנב ככה סתם, מבלי שיהיה בתוכו דבר בעל ערך עבור הגנב. התיק שחיפשתם בשיחים סביב מגרש החניה, לשווא. המחברת שנתנה משמעות לכמה חודשים מחייך, ושבלעדיה לא היתה משמעות, רק סימן שאלה כואב מול אובדן חסר פשר.

היא שוב השיתוק, שיתוק ידך שלא זזה את מרחק הסנטימטרים הספורים שהפרידו בינה לירכה של בחורה ישובה לידך על ספה בדירה  תל אביבית, או על שק שינה, או על כסא חדר האוכל בערבי חג.

היא החרטה הנוקבת שאחר כך, גם אחרי עשרים שנה – הו, למה לא פעלתי, למה החמצתי את ההזדמנות שלא תחזור. למה נכשלתי בזה.

היא הדברים הפטפטניים וחסרי התועלת, דברי הרהב שאמרת ברגעים שלא היית קשוב. הנאומים עליהם הצטערת כל כך ברגע בו סיימת אותם, ועוד לפני.

היא בגידת הגוף ובגידת הנפש. והספק המקנן והנוקב שמא בגידת הגוף אינה אלא סימפטום לבגידת הנפש.

היא רגעי החידלון ואין האונים, כשרוצים מאד אבל דבר אינו עומד. היא הבושה הכרוכה בזה, הבושה הנוקבת, המחזירה אחורה אחורה. הרצון להימוג מעל פני האדמה.

היא רגעי המחלה, והחרדה המציפה כל נקב, שמא המחלה תמשך לעד.

רגעים מבוזבזים עם פסקול טורדני של ברז דולף.

היא רופא שהוא תליין, רופא שמחדיר עצמים חדים למקומות הרגישים, רופא מומחה וחסר רגש שעבורו אתה חתיכת בשר מקולקלת.

היא דירות לא מוארות, מלוכלכות באופן חסר תקנה, מרקיבות, יקרות באופן שערוריתי.

דירות שכורות.

דירות שאינן בית.

היא המעברים הנואלים בין הדירות, ותחושת החרדה הקיומית המתלווה להם.  חרדה מכלום, חרדה טיפשית ובלתי מוצדקת.

היא החודשים שאחרי מעבר הדירה, החיכוך עם הקירות הללו שמסרבים להיות בית. הגינוי העצמי: אם היית נורמלי, כבר היית מארגן כאן בית לתפארת. והצריך צריך צריך הזה שמולו אתה לא עושה לא עושה לא עושה, עצלן עלוב חסר אונים.

היא הבחורה היפה שלא פנית אליה, למרות שכל כך רצית, והתלבטת, וסערת מבפנים, עד שויתרת. הנערה המקסימה שהיתה יכולה לשנות את חייך, אילו פנית אליה אז, לפני עשרים שנה בקיבוץ.

היא הכעס על עצמך ועל הטיפשות שבמחשבות אלו, ובתקווה שמעוררת בך הבחורה היפה. הבנאליות הזאת, שחושפת את טמטומך. והעליבות של הבחירה ביפה מבחוץ ולא היפה מבפנים.

היא החרטה והצער על עשר שנים מבוזבזות, עשר שנים שאמורות להיות היפות ביותר בחיי אדם, שנות הנעורים.  המחשבות לפני השינה: הו, למה לא למדתי אמנות לחימה בכיתה ו', למה לא הייתי חזק יותר, חכם יותר, אידיוט פחות, שברירי עלוב וכפוף פחות.  לשם מה סבלתי את כל הסבל המיותר הזה?

היא הרגעים  בהם הסבל היה חזק עד כדי שיגעון. ההתלבטות הנואלת, מחלת ההתלבטותיתיס שאוכלת אותך מבפנים. מחלה שכולה סבל ואינאונים. שהייה ארוכה, נוקבת מכאב, בלימבו של החלל הנפער בפסיחה בין שני הסעיפים, בין שתי הדרכים ביער, בחוסר יכולת להחליט ולבחור.  עד כדי כך, שהיית יורד מהקיבוץ אל העיר, אחרי יום שלם של התלבטות, עולה על הרכבת למרכז, ויורד ממנה רגע לפני שהיא נוסעת. וגם בירידה לא היית מתנקה מהחרדה הנוקבת שלא פעלת כשורה, שבחרת את הבחירה הלא נכונה. והכל היה גורלי כל כך, חסר הומור, גורלי וחסר נשימה ונחת.

לשווא, לשווא, כי לא היתה כאן שום הכרעה גורלית, רק סימפטום לתודעה סובלת וחולה.

וגם שנים אחר כך, כל השעות שבזבזת, מכור,  במשחקי מחשב עלובים שאינם מפתחים את המחשבה (הליקופטר נע במנהרה ומתרסק תמיד בסוף, בדיוק כמוך).  שבזבזת, מכור, על פורנו משחית ומעוות, שלקח ממך את האנרגיה שהיית צריך להפנות למקומות אחרים. שבזבזת על גלישה סתמית, גלישה שאינה מביאה לשום מקום ואין בה הנאה מהדרך.   

היא חרטה נוקבת – הו למה לא פעלתי, למה דיברתי יותר מדי במקום לעשות, למה לא היתה בי שתיקה ושלווה, למה לא ידעתי אז מה שאני יודע היום. למה הכרטיס הזה הוא בכיוון אחד בלבד, ומדוע מזדקנים בדרך, ולמה התחנה האחרונה סופית  לחלוטין, סופית באופן בלתי נתפש ושָם ללעג ומחריד.

היא החרטות, רגעי השיתוק, הטעויות הבלתי נסלחות, הסבל הבלתי מוצדק והסבל המוצדק.

היא המָתנה המוזרה.

מתנה מנצנצת, שטרם נפתחה, ומה שבתוכה - סוד.

היא חידת חייך.