החיים הם במקום אחר

לשאלת המוסר, אני נזכר תמיד בסיפור שסיפרה לי דינה על חברתה אורית. 

את אורית, כמו את שאר חבריה וחברותיה של דינה, מעולם לא ראיתי.  עכבות, מוסריות ואחרות, הגבילו את הקשר ביני ובין דינה, ומנעו ממנה להראות אותי לחצי העולם השייך לה –  משפחתה (עד כמה שניתן להסתירני, בהנתן העובדה שהיא חיתה אז אצל הוריה), חברותיה, ידידיה המעטים והותיקים שהיתה אוספת מזה שנים לארוחות שבת שבישלה. 

האבסורד הוא שדווקא אני זה שהתבייש בה. 

אולם הבושה שלי בה, מנעה  ממנה להראות אותי לחבריה, ולא מנעה ממני להראות אותה לחברי ולמשפחתי.    

מסובך להסביר.

אורית, בכל אופן, היתה ביתו של פרופסור לפילוסופיה שהתמחותו היתה בפילוסופיה של המוסר.  הוא נפטר כשהיתה בת עשרים, מסרטן המוח.  אורית נשארה לבדה עם אימה ואחיה. מוזנחת היתה עד כדי מכוערות, מרירה, לא יוצרת קשר עם גברים. 

כשהחלה ללמוד באוניברסיטה, ניצלה את האפשרות לטיפול פסיכולוגי מוזל לסטודנטים.  היא יצרה קשר טוב למדי עם מטפלת צעירה אך אימהית ונמרצת בשם נעמה. 

אחרי כחודשיים, עלתה לפתע בפגישות תמונת זוועה. תחילה היתה התמונה מטושטשת ואורית היתה מלאת פקפוק בעצם קיומה, כי מי זוכר בכלל מה היה כשהיתה בת חמש? בטח לא היא, שאינה זוכרת דבר מהילדות. אולי זה קרה למישהי אחרת, שסיפרה לה?  ובכל זאת, היא זוכרת בבירור שאביה היה מזמין אותה לחדר עבודתו ומבקש ממנה לסגור אחריה את הדלת.   היא זוכרת את ריח העץ הכהה של המכתבה הגדולה, ואת מדפי הספרים הענקיים הסוגרים סביב. זוכרת שאביה היה מבקש ממנה לעלות על ברכיו, ונוטל אותה בעצמו כשהיתה מהססת.  זוכרת... זה כבר באמת לא בטוח, אבל כן, הידיים שלו, גדולות וחזקות, מתחת לחולצתה, מגששות, מכאיבות, גם מתחת למכנסיה.   בעקבות התמונה הזאת עלו תמונות רבות ומזויעות אחרות, ואורית, בסיוע נעמה, הבינה שאביה המנוח ניצל אותה מינית שנים רבות, ככל הנראה עד היותה בת 11 – זה הגיל שבו החלו אצלה זכרונות חדים יותר, הגיל שממנו היא זוכרת את עצמה.  תמיד היתה מאשימה את עצמה שאינה זוכרת כלום מעבר לגיל 11. ערפל היה שם, ועכשיו התברר לה למה.

בשיחות עם דינה אורית הזכירה את כל הנושא ברמזים יותר מאשר במפורש. היא העדיפה לדבר על העוול הגדול שעשה לה אביה. לא עוול אחד אלא סדרה של עוולות, שכולם נעשו בתחום הרוחני החמקמק, ולבשו בפיה ניסוחים פילוסופיים, שהיו בורחים מאביה הספציפי הז"ל אל כל-אדם מופשט, ואל טבע האדם ויצר האדם ומוסרות החברה, ואז שוב מתמגנטים ומתכווצים אל אביה הספציפי כמו מים הנשאבים לפתח כיור.    ועוולות האב לא היו אלא הקדמה לעוולות האם, שהחלו בדרך כלל באי רצונה של האם להכיר בעוולות האב, והסתיימו בניסיונותיה הבלתי פוסקים לנשל אותה, את הבת, מהדירה שהוריש לה האב במרכז תל אביב, היא דירת הוריו, סביה של אורית , ניצולי השואה השותקים קדרות ומקרינים דאגה, עד מותם בשלהי ילדותה, בתחום הערפל עדיין.   ועוולות האם הצטרפו לתככיו של האח, המעמיד פני כבשה רק כדי לחכות לרגע בו ינעץ בה, בבת היחידה הבודדה, את מלתעות הזאב שלו. מי שתעודד אותו לכך היא חברתו המפלצתית, בקרוב אישתו.

כן, אורית נרדפה על ידי כל החבורה הזאת, בני משפחתה, ולא יכלה להירדם בלילות, נחילי מחשבות זורמים בראשה ומסוכן לנוח ולתת לתרדמה להפיל אותך. אורית לא ידעה טעמה של אהבת גבר, וגם לא אהבת אישה. 

ודינה התלבטה שוב ושוב האם לשים קץ לקשר בינהן, לברית האנדרדוגים שכרתו, ברית חתולות רחוב.  נמאסו עליה התפרצויות הזעם של אורית ומרירותה, ולקיחתה עשרה קבין של סבל העולם, כך שלא נותר לדינה אפילו קמצוץ של סבל לחלוק איתה. לא היה אפילו מילימטר מקום לסבל של דינה, שהיה גדול אף הוא, בהיותה בעלת מום.

ואני אמרתי אז: זאת האקדמיה. אלה בעלי המוסר. יפי הנפש מהחוג לפילוסופיה שמפגינים על הדשא מול גילמן נגד המשך הסגר, ובעד חידוש המאבק הפלסטיני הצודק, כלומר פיגועי התופת הצודקים, שהחלו לפרוח באותן שנים.  מפגינים על הדשא בצהרים ואונסים את בנותיהם ואת תלמידותיהם לעת שקיעה.              

ועם הצבועים האלה, את רוצה שאני אמשיך לתואר שני ולדוקטורט, אמרתי לדינה, ולא המשכתי את מה שחשבתי – מתפעלת מהשגי הלימודיים, ולא מותירה לעצמך אפילו טיפת התלהבות מהכתיבה שלי – לה את משאירה רק את בוז וביטול.

"אני פשוט חושבת ש..." היתה דינה מתחילה להגיד בקול גבוה, נוטה לדיסטורשן כשהיתה מתרגשת. והיינו גולשים אט אט למדרון הויכוח והמרירות, עד שהפך לתהום קטנה אך בלתי עבירה שהפרידה בינינו.

ועד היום, זו תורת המוסר בעיני, ואלו אנשי גילמן: נושאים ברמה דברי מוסר, מלמדים ומטיפים לאחרים, תמיד לאחרים, בעודם אונסים במחשכים את בנותיהם.

גורדייף, החכם הגרוזיני, ניסה להצביע על כך שאסור לו לציר הידע לזנק מעלה על חשבון ציר ההוויה, כי ציר ההוויה אינו פחות חשוב. אי אז בתחילת המאה העשרים, מחופש מן הסתם לסוחר שטיחים אזיאתי, ישוב באחד מהמקומות האהובים עליו, בית קפה עממי ורועש שבו קשה להתרכז, אמר ג' לתלמידו אוספנסקי:

דומה שאצלנו מניחים שפרופסור צריך תמיד לשכוח את מטרייתו.

וכוונתו היא שבחברה המערבית מתפעלים מאנשים שצברו ידע תאורטי רב, ואין נותנים את הדעת על כך שאותם מלומדים לא שקדו כלל על הוויתם, על מודעותם, על נוכחותם ועל מוסריותם.  וראה לאן הדברים מגיעים כאן ובעמודי מוסף הספרות הנשלט על ידי אנשים המפיצים שנאת חינם וחרון בשם הצדק.

אני ודינה נפרדנו בסוף.  לא יכולתי לשאת את המום שלה. לא יכולתי לצאת לרחוב עם בחורה צולעת, יפה ככל שתהיה (ודינה היתה יפה עד מאד בעיני, ומפתה בפני הילדה שלה). פחדתי שיחשבו – שינחשו, בעצם - שגם לי יש איזו בעיה. ראיתי עצמי באותה תקופה כבעל מום, אבל כזה שהעדפתי להסתיר.  מעבר לזה, דינה היתה מסובכת מדי. טענה שאותה בעיה שסיבכה את לידתה ואת גופה, מקרינה על חשיבתה. בגלל זה מלים נתקעות לה. בגלל זה היא לא יודעת מה לענות לי לפעמים, וזה חונק לה בגרון, ואני כועס על השתיקה המלחיצה שלה.  ועוד טענה דינה שהיא צריכה להוכיח לעצמה שהיא יכולה. יכולה להתפרנס, לעשות תואר ראשון בהצטיינות, להתקבל לתואר שני, לעשות גם אותו בהצטיינות, לפתח קריירה... אינסוף מטלות, מאבקים. וכל כך הרבה ניסתה להוכיח, שלא נשאר לה כח לכלום, רק מרירות.  החיים נראו לה כמין עסק מתיש ולא הוגן.

בסוף, אורית התחתנה עם מישהו שמנמן, שעבד בהייטק וכתב שירים איומים, מצחיקים שלא במתכוון, והוציא אותם בספר, על חשבונו. דינה אמרה שיש לה הרגשה שזאת פשרה. שאורית לא שלמה עם הבחירה שלו בבחור הזה.

דינה גם היא מצאה, באותו סוף שהזכרתי קודם, מישהו. התלבטה הרבה בקשר אליו, כי היה לו משהו א-סימטרי בפנים. גם אצלו זה מלידה, הסבירה לי. היא נשארה אותו דבר, פני ילדה בהירים, אבל עכשיו היתה לה, בסיוע ההורים, דירה משלה, בתל אביב שהיא מאד אוהבת. הקריירה שלה הלכה לא רע.  הקשר עם הא-סימטרי הלך והעמיק, ובסוף הם עברו לגור יחד.

אני נשארתי לבד, רוב הזמן.